השבת הייתה שבת מחאה.
עליית מחירי הדלק יצרה בי מין מיני-מרד שכזה וההכרזה לא בוששה להגיע:
''השבת לא נוסעים לשום מקום! נשארים בבית!''
בניי התאומים היו הראשונים להתרעם ובטרם יבוא לעזרתם שחקן החיזוק בן השתיים-עשרה, שלפתי תרופה למכה בלבוש הכרזה נוספת:
''השבת הזו נעשה משהו מיוחד... כאן בבית!''
''באמת?!'' אורו עיניהם של בּנֵי-העשר.
הסתכלתי עליהם במבט מבטיח של זו הטומנת בחיקה אוצר סודי... פתחתי זוג עיניים חגיגיות, הרמתי מעלה את הגבות, הנהנתי בראשי הנה והנה... ובתוך תוכי לא היה לי שמץ של מושג מה אני מתכוונת להגיד להם...
''הקטנים'' החלו מפזזים בריקוד אינדיאני על הספות, נרגשים ומאושרים מ''ההפתעה'', בטוחים שאמא לא תאכזב ושהנה עוד רגע קט עתיד להתרחש בחלל הבית משהו נפלא ביותר... אולי עוד מסיבת הפתעה לרגל יום-הולדתם העשירי...?
הודות למבט עיניו הספקני של אחיהם הבכור התנערתי משניות החסד של ריקודם הקופצני אל המציאות ואל ההכרח להמציא משהו יצירתי במיוחד, אשר יענה לציפיות הגבוהות... ומהר!!!
... מזל שיש לי כישורי משחק!
''תשמעו!'' אמרתי ברצינות תהומית, כשלפניי מזדקרת האצבע המורה, מוסיפה נופך דרמטי למעמד: ''בעוד דקות אחדות אתם תדעו מה יקרה כאן בשעות הקרובות... אבל לפני כן... עליכם לסדר את החדר שלכם, את הסלון, את פינת האוכל, את המרפסת, להוריד כביסה, להוציא את הזבל... ואחר כך להתיישב סביב השולחן''.
(כמה שאני צפויה...)
הקטן שבחבורה (זה שנולד עשרים וחמש דקות אחרי אחיו התאום שהוא בעצם ''הסנדויץ' שלנו), הסתכל עליי במבט משונה...
''אמא... הבית מסודר! מה בדיוק צריך לסדר?!''
''סתתתתתתתאאאאם'', צחקתי אליו כאילו: מה קרה לך?!... צוחקים איתך! אין לך חוש הומור?! ...
ובתוך תוכי החוורתי עד מאוד.
הבכור הסתכל עליי בעיני הרנטגן שלו ומייד ראיתי כיצד שוּנה מבטו מביקורתי לאוהד, מחשדן למפויס, מתוקפני לסלחני והבנתי לאלתר:
- אני שקופה לו לחלוטין.
- כנראה שאינני שחקנית טובה ככלות הכול.
שתי שאלות צצו בעקבות הדברים:
- האם יגלה בגרות, יבוא לעזרי וישתף פעולה?
- האם אדבק בדרך בה התחלתי ואמשיך בקו הרעיוני בתקווה שהוא ישתכנע? הרי לא סתם אומרים שדבקות במטרה היא סוד ההצלחה ...
''טוב! תקשיבו ילדים... זה קשור למילה...'', (ועדיין לא היה לי שמץ של מושג מה אגיד)... ''מילה מאוד... מאוד... מילתית... מילה חשובה עד מאוד, אשר רק ילדים חכמים יוכלו להבין את משמעותה הנסתרת, כי היא בעצם רק קשורה בעקיפין למה שעומד להתרחש כאן... בקיצור היא מילת רמז בלבד'', ואז באה הברקה מארץ הברקים וההברקות... :
''דבש!''האצבע המורה נותרה קפואה בגובה העיניים שלי ושקט שרר מסביב.
הילדים הסתכלו עליי מהופנטים (כולל ''הבכור'' אשר נפל בפח או שהחליט להיטיב עימי ממש ולפרגן מתוך גדלות נפשו – בשלב הזה עדיין לא ידעתי אם כך או אחרת).
''דבש?'' שאל ''הקטן'' בחיוכו התמים.
''דבש?'' שמח ''הסנדויץ''.
''דבש?'' זלזל הגדול.
''כן, דבש!'', יריתי לעברם בביטחון של מנצחים, למרות שעדיין לא הייתי בטוחה ש''ההברקה'' אכן ראויה ובמילים אחרות: דבקתי במטרה.
עברתי לשלב הבא:
''ילדים יקרים! באפשרותכם לשאול עשרים שאלות אשר עליהן אשיב ב – כן, או ב- לא. אם לא תגלו – הלכה ההפתעה!''
• • •
את 10 השאלות הראשונות הם בזבזו תוך שניות בהפגינם אימפולסיביות, חוסר יכולת להתארגן לאסטרטגית שאילת שאלות נכונה, היעדר שיתוף פעולה ותחרותיות סמויה וגלויה ביניהם, אשר רק חיבלה במאמציהם ובמצבם.
בשלב זה כבר ידעתי מה אני רוצה ולכן הפניתי את תשומת לבם להתנהלותם השגויה תוך הסברים בונים והכוונה דידקטית (ואפשר גם לומר: הסברים דידקטיים והכוונה בונה... מילים של מורות).
הם איחדו כוחות כיאה וכראוי לאחים בדם.
תוצר החשיבה הראשון היה של ''הסנדויץ'':
''מגיע לנו רמז!'' קרא בעוז.
''מה פתאום?'' שאלתי.
''כן! תמיד נותנים רמזים!''
''ממתי?''
''תמיד!''
''באמת?''
''כן, כן'' גיבו אותו אחיו.
''לכל אחד מאיתנו מגיע רמז, זאת אומרת שמגיעים לנו שלושה רמזים'', הבהיר ''הסנדויץ'''.
''טוב. אז הנה רמז:
חודש תשרי.
• • •
הרמז הזה, וגם אלה שבאו אחריו לא סייעו בידם להגיע אל פתרון החידה.
נותרו להם 3 שאלות והלחץ ניכר בפניהם.
הכשלון ארב להם מעבר לפינה וחכך את ידיו בהנאה. החלטתי ללכת לקראתם שהרי יש גבול לכל דבר (כמעט).
''בגלל ששיתפתם פעולה כל כך יפה ביניכם – מגיע לכם עוד רמז'', הצהרתי:
''דואר''.
דומייה.
קריאה: ''... אני יודע: קונים בולים של פו-הדוב לקראת ראש השנה!''...
נותרו עוד שתי שאלות.
קריאה: ''... שולחים דבש לסבתא באמריקה!''...
נותרה שאלה אחת אחרונה.
... ''אני יודע!'', קרא הקטן:
''נכין אגרות שנה טובה ונשלח בדואר לכל החברים שלנו''!• • •
לומר את האמת, אני עצמי הייתי מופתעת מעוצמת השמחה וההתלהבות של הילדים. בין רגע הועמסו על השולחן חומרי יצירה ושלל מיני ירקות: צדפים, חרוזים, כפתורים, ניירות, טושים, נצנצים, מדבקות... והיצירה החלה - לא לפני שנעשתה רשימת מכותבים ארוכה ונערכה חלוקה הוגנת בין הילדים בנושא מי שולח למי, שלא יהיה כפל משלוחים, הפלייה או קיפוח.
רשמתי לפני הישג חשוב נוסף: הילדים ניהלו משא ומתן ללא הרמת קול, ללא מריבה וללא התערבותי...
והיינו כחולמים.
ציירתי לבבות גדולים על בריסטולים, בדקתי ''שגיעוט קטיב'' ופרשתי לחדרי ל''רק רגע'' שנמשך שעתיים.
כשהתעוררתי מצאתי לצד מיטתי שלושה לבבות מעוטרים עם ברכות לאמא היקרה לראש השנה.
לצד הברכות עמדה כוס תה ותפוח חתוך בצידה.
תגידו אתם... מי צריך יותר מזה?
שבת אחים גם יחד
