המאמר פורסם באתר BSH.בני הבכור משחק בליגת הילדים של מכבי חיפה. עקב זאת, הַשכלתי בכדורגל, שהיתה פעם ממש אפסית, השתפרה לבלי הכר ועוד ידי נטויה. אולי פעם אף אתפנה לכתוב ספר מאמרים בנושא, (לאחר שתיפתר בעיית האלימות-במשפחה בישראל, וילדים ונשים ישכונו לבטח בתוך בתיהם... כן, בטח!).
בכל אופן, אחד הדברים שלמדתי בפרק א' של התושב''ע של הכדורגל, הוא עד כמה חשוב תפקידו של: ''מבשל הגולים'', הלא הוא:
הלוחש לשערים.
מסתבר שמדובר בתפקיד נכבד ומרכזי, הדורש יכולת טקטית שאין לה אח ורע על מגרש הכדורגל: היכולת להוביל את הכדור מההגנה אל ההתקפה במהלך וירטואוזי ולאחר מכן למסור אותו לשחקן אחר (בדרך כלל לחלוץ), שבועט אל השער וזוכה בתהילת עולם בהבקיעו - גול.
במילים אחרות: מדובר בתפקידו כפוי-הטובה של הקשר (השמאלי או הימני), בתפקידו של האנטי-גיבור.
משום כך הבהרתי נחרצות לבני הבכור-הקשר-השמאלי-המוכשר-של-מכבי-חיפה-ילדים, שנמאס לי לשמוע שהוא ''בישל'' שלושה, ארבעה, או חמישה גולים במשחק, וכי הגיע הזמן שיבעט גם הוא לשער ויבקיע גולים בעצמו!
''אבל את לא מבינה, אימא, אנחנו קבוצה וזה לא משנה מי מבקיע'', שטח הילד את משנתו האידיאולוגית, כנראה כפי ששמע אותה ממאמנו.
''אתה זה שלא מבין'', השבתי, ''עם כל הכבוד ליכולותיך הקולינאריות בבישול גולים – עליך להבין שבסופו של דבר זוכרים את מי שמבקיע, ורק אליו הולכת התהילה; הצבא אמנם צועד על קיבתו אבל הגיבורים הם אלה שנמצאים בחזית, לא הטבחים''.
''לא נכון!
המאמן שלי זוכר מצוין את הבישולים שלי''.
''יתכן, אבל הוא היחיד שזוכר!''
''לא נכון!''
''כן נכון''.
''לא נכון''.
''כן נכון''.
וכו'...
מה אגיד לכם?
מזל שאימא תמיד צודקת, ומזל שהבן שלה מקשיב לה, (עדיין)...
דקות ספורות לפני שעלה הילד למגרש הוא נזכר במורשת אימו הלוחמת והחליט לעשות כדברה...
• • •
שעתיים לאחר מכן חזר הקשר השמאלי ממשחק הכדורגל ירוק ומזיע.
''נו...?''
''הבקעתי!''
''מברוק! כמה?''
''חמישה גולים''.
''חמישה גולים?!''
''כן, חמישה''.
''פשששששששששש, כל הכבוד, גאה בך!''
''היה גדול, ניצחנו 12-3''.
''וואו! נגד מי שיחקתם?''
''הפועל חיפה''.
''מה, הם כאלה אפסים?''
''לא, פשוט היה להם יום גרוע, וגם את שלושת הגולים המסכנים שלהם הם קיבלו מתנה מהשופטים שריחמו עליהם''.
''מה זאת אומרת ריחמו עליהם?'' נדלקו אצלי נורות הצדק החברתי. ''אני לתומי חשבתי כי רחמנות שופטים הנה סוגיה שיש לבער מליגת-העל של בית-המשפט הגבוה לצדק, ואתה בא ואומר לי שזה הגיע גם למגרשי הכדורגל?'', מיהרתי להבהיר עם הילד סוגיה מוסרית זו.
''בדקות האחרונות השופטים פסקו שני פנדלים לזכותם למרות שלא הגיע להם. הם עשו את זה רק כדי שהם יבקיעו גולים. היית צריכה לראות אותם, אימא, הם היו שבורים לגמרי. גם השוער שלנו ריחם עליהם ונתן להם להבקיע''.
''ומה דעתך על זה שהשופטים היטו ברחמיהם את המשחק לטובתם?'' שאלתי.
''זה בסדר'', הפתיע אותי הילד.
''למה?''
''כי בנכו קרענו אותם, מסכנים''.
''אבל'', התעקשתי, ''שופט צריך לשפוט ללא מורא וללא משוא פנים, שופט אינו אמור להכריע דין על-פי שיקולים זרים, ואפילו בתורה כתוב: ''אל תהדר דל בריבו'', בדיוק מהסיבה הזו של המסכנות. אם הם שחקנים פחות טובים מכם – אז שישתפרו, או שלא ישחקו: אי אפשר להפוך את מוסד השפיטה למשהו סובייקטיבי''.
''אימא! אנחנו בסך הכול ילדים, זה לא עולם המבוגרים...'' ענה הילד בחכמה, וזכה, כמובן, להסכמתי.
הלוחש לשערים
