''כחול וכתום זה הצבע שלי''

הכותרת היא ע''פ מילות השיר ''כחול ולבן זה הצבע שלי'' ששרו בשעתם העולים מברה''מ. המאמר מופיע באתר של המחבר, זרקור.

מזמן אני מצפה למראה כזה ורק בימים האחרונים נזדמן לי לראותו. על אנטנה של מכונית היו קשורים שני סרטים, כחול וכתום, שניהם באותו אורך מתנופפים ברוח. כדי שלא לחשוד בכשרים אני לא נמנה עם חסידי ''צו פיוס'' ''עם אחד'' או ''כולנו אחים'' וכיו''ב סיסמאות ונושאיהם אשר חושבים שבהבל פה או בסיסמה, יפה ככל שתהיה, ניתן לאחות קרעים או למנוע התהוותם בחברה.

אני ראיתי בסרט הכפול הזה משהו סימפטומאטי לחברה שלנו אשר מרוב כוונות טובות רוצה לאכול מן העוגה וגם לשמור עליה. רוצה שלטון החוק, אבל יש לה סובלנות לחריגים גם אם החריגים הם ציבור גדול למדי. יתרה מזאת היא סובלנית כלפי מפירי החוק. היא רוצה חופש ביטוי, ולא יודעת היכן הגבול. היא מאמינה בדמוקרטיה אך לא מבינה איך שומרים עליה.

הנה ארי שביט, פובליציסט שעשה את שמו בעיתון ''הארץ'' כמראיין מעולה, הגיע לדרגה של מטיף בשער בנושאים מדיניים, ובין היתר הוא ראה פסול בכך שהמשטרה מנעה את הגעתם של אלפי מפגינים באוטובוסים לכפר מימון. הוא בעד הניתוק (כחול) אבל הוא נגד פגיעה בחופש התנועה של המפגינים (כתום) להפגנה נגד ההינתקות, תנועה שמגמתה הייתה לצעוד( בניגוד לחוק) לגוש קטיף.

החוק, במהותו, אינו גמיש. הוא קיים כדי לאכוף אותו. כבר אמרו מורינו ב''מבוא למשפט'' כי עד כמה שזה נשמע מוזר החוק מיושם רק עם הפרתו. אשר הוא אינו מופר הוא מהווה גורם מרתיע. גמישות שייכת לבית המשפט כמו גם הצדק. זרועות אכיפה - משימתם היא אחת ויחידה: לאכוף את החוק, ללא כל פשרות. זה אמור גם לגבי חופש הביטוי שהוא קיים בסייגים מסוימים שאותם קובעים אלה שמבטאים את דעתם בצורות שונות, בעצמם, או היועץ המשפטי או בית המשפט. מעניין שבימים אלה הזכיר פרופסור זאב סגל, פרשן לענייני חוק ומשפט, במאמר ב''הארץ'' את דבריו של השופט האמריקני אוליבר וונדל הולמס כי ''חופש הביטוי אינו כולל זכות לצעוק ''אש'' באולם תיאטרון, וציין כי הנאשמים לא מסתפקים גם בכך אלא הם מציתים אש ליד חביות דלק''. משום כך מופרכת ומעוותת הטענה כי אלה שהבעירו צמיגים בכבישים או שיבשו את התנועה לא גרמו לסכנת נפשות. הם גרמו ועוד איך, אלא שהמשטרה מנעה זאת.

לצערי, מתוך כוונות טובות, כמובן, גם נשיא המדינה נגרר אף הוא לאותה פסיחה על הסעיפים בכל הקשור לנושא הטראומטי באמת של פינוי אנשים מבתיהם. אפשר להביע אהדה לתחושה שלהם אך קשה להביע אהדה לעמדתם שהיא ברוב המקרים נגד מדינת ישראל הדמוקרטית.

וכאן ליבת הבעיה. אנחנו דמוקרטיה מאוד רופפת. טרם הפנמנו את המשמעות הרחבה של הדמוקרטיה, עדיין לא חקקנו בבשרנו את מימדיו של הרעיון הדמוקרטי בתודעה הקולקטיבית שלנו. דמוקרטיה חייבת להגן לא רק על הרוב אלא גם על המיעוטים בתוכה. אבל אין היא רשאית לאפשר למיעוטים להשתלט עליה בצורה זאת או אחרת. היא חייבת להגן על עצמה, דווקא בשל עמימותה ושבירותה והחופש שהיא נושאת בכנפיה. אם לא תעשה כן היא תביא כליה על עצמה.

בכל הקשור לגימיקים הכנסת שלנו וחבריה אינם קוטלי קנים, וככה נוסד היום ''הקו החם'' בין החכ''ים המצדדים בפינוי ולבין אלה שמתנגדים לו. מעבר לשווק עצמי של המחוקקים שלנו יש מקום להזדהות עם מפוני גוש קטיף, במסגרת החוק, ויש מקום להרתעה בטרם מופעל החוק. אבל אם בצורה כלשהי החוק מופר, חובה על זרועות הביטחון לאוכפו באמצעים שעומדים לרשותם על פי החוק. ואם זה הצבע הכחול, אז זהו. ואם הצבע הכתום מסמל בצורה זאת או אחרת, הפרת החוק או מעשים נגד המדינה ואושיותייה- אז זה לא זה.
כתום וכחול לא הולכים ביחד במובן הזה.

---