המאמר מופיע גם באתר המחבר זרקור.לפני כמה ימים נפטרה בירושלים רות ניר, מורה מחנכת וותיקה, בעיתון ''הארץ'' התפרסמה מודעה על האבלים,מועד ההלוויה ומקום ה''שבעה''. מבחינתה, מנוחתה עדן. אולם היא השאירה בעל.יהודי חביב, ענו, מהלך על מקל, אך מתפקד כהלכה. הוא דב ניר,
ליתר דיוק הפרופסור דב ניר, גיאוגרף שעל כתביו התחנכו מאות אלפי תלמידים בגיאוגרפיה. האיש פרסם 15 ספרים ובשנת 1995 הוענק לו פרס ישראל.
יגעתי וחיפשתי בין מודעות האבל הענקיות לשועי הארץ הזאת, אנשי ממון, משקיעים, בעלי קונצרנים וכיו''ב, ולא מצאתי אפילו מודעה אחת, קטנה ככל שתהייה בין מודעות הענק, על השתתפות באבלו של דב ניר. לא מטעם המח' לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית שבה עבד עשרות שנים, לא מטעם גף פרסי ישראל של משרד החינוך והתרבות, או כל גוף אחר רשמי, ציבורי ופרטי שנעזרו בעבודותיו.
זה מלמד משהו על החברה שלנו.
ראשית שמודעות אבל, הן בחזקת שלח מודעת האבל על פני המים, כי ברוב הימים אולי תקבל איזה החזר. או מלאכת שווק, כלומר השקעה באלה שחיים בין אם מדובר ביורשים או הקונצרן, שחיים וקיימים, שיזכרו אותך לטובה.
אבל יש עוד סימפטום לנוהג זה. יש להניח שאילו הפרופסור דב ניר(יבל''א) היה הולך לעולמו, כן היו מתפרסמות אלה מודעות אבל. אך אז הוא לא יכול היה לראות זאת. זה שייך לנוהג,הנפסד, בחברה הישראלית שמשבחים ומקלסים אדם, בעיקר לאחר מותו, כאשר אין הוא יכול להגיב, לא לחיוב ולא לשלילה, ולצעוק מן הקבר:
צבועים. מדוע לא הקדשתם לי תשומת לב מינימאלית כאשר רעייתי נפטרה.
בסך הכול מדובר בקרטוב של תשומת לב כלפי אדם שתרומתו למדינה ולחברה לא מוטלת בספק. וזה מצרך נדיר אצלנו.