פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_2940

כאשר יש תשתית רעיונית – יש יעד
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום חמישי, 07/07/2005 שעה 23:31)


כאשר יש תשתית רעיונית – יש יעד

נסים ישעיהו



לא פעם כתבנו על כך שמדינת ישראל נראית כפי שהיא נראית, משום שאין לה תשתית רעיונית ראויה ואין לה גם יעד מוגדר לחתור אליו. והא בהא תליא; תשתית רעיונית מאפשרת את עצם קביעתו של יעד להשגה, וחתירה אל יעד כלשהו – מחייבת תשתית רעיונית, המהווה מניע בחתירה אל היעד.

מכיוון שאין למדינת ישראל תשתית רעיונית וממילא אין לה יעד מוגדר, מה שיש זה שליפות מזדמנות. כל נושא תפקיד, מראש הממשלה ועד נשיא בית המשפט העליון, משרי האוצר והחינוך ועד אחרון הפקידים, לכל אחד יש (או אין) את התשתית הרעיונית שלו, וגם את היעד שהוא החליט להשיג (או לא).

התוצאה היא כאוס שהולך ומתגבר. כל אחד מושך לכיוון שלו וכל דאלים – גְּבַר. במצב כזה, רק טבעי שכל אחד יחתור להרחיב את בסיס הכח של עצמו, ורצוי על חשבון זה של זולתו; כך הוא משיג שתי מטרות במהלך אחד, גם התחזק וגם החליש את זולתו-מתחרהו.

הדימוי המקובל הוא של עוגה שכל אחד רוצה נתח ממנה, אבל יותר נראה שכל אחד רוצה את כולה לעצמו.

זה קצת דומה לספורט הידוע בשם 'משיכת חבל', רק שבמקום חבל מתאים כאן הדימוי של יריעה רחבה; רבים הם האוחזים ביריעה ומושכים כל אחד לכיוונו. כל אחד מהאוחזים ביריעה מנסה להביא אליו כמה שיותר ממנה; לדעתו, כך תשתפר ותתחזק אחיזתו ביריעה, וכוחו היחסי יגדל. עד כמה יגדל, ולאיזה צורך? על זה לא מדברים.

לכאורה, צפוי היה להיווצר איזון, אלא שבפועל מתגברת הסכנה שהיריעה תיקרע וכל המושכים יפלו אחור. אולי זה מפני שלא יתכן איזון כאשר כל אחד שואף להגביר את כוחו על חשבון זולתו. במצב כזה, השאיפה לאיזון היא סיסמה ריקה מתוכן. בהשאלה, במצב כזה כל מתחרה שואף לראות את מתחרהו במצב מאוזן, כשהוא עצמו חוגג על גופתו.

האם יש דרך אחרת לנהל את העניינים פה בארץ חמדת? הלא עובדה היא שהאמור לעיל אינו מאפיין את רוב מדינות העולם. שם כל אחד מכיר את מקומו ויודע את גבולות סמכויותיו ומגבלות כוחו.

ואנחנו שואלים, האם ומה ניתן לעשות כדי לאחות את הקרעים בחברה השסועה שלנו? כדרכנו, ננסה למצוא תשובה בפרשת השבוע.

פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוקים הבאים:
(במדבר יט) א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר: ב זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ על: ג וּנְתַתֶּם אתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכּהֵן וְהוֹצִיא אתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אתָהּ לְפָנָיו:
מצוות פרה אדומה כוללת הרבה פרטי דינים וכל אחד מהם מעכב; כלומר אם פרט אחד בתהליך נעשה שלא על פי הדין בדיוק, כל התהליך לא שווה ויש לחזור עליו כדי לטהר את הטמא מטומאתו.

הרמב''ם, כדרכו להביא את כל ההלכות, גם אלה שאינן נוגעות לתקופת הגלות, מפרט באריכות את פרטי הדינים של פרה אדומה, ובסוף פרק ג' הוא אומר כך:
(הלכות פרה אדומה, ג, ד) (...) ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה; ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון:
שש המלים האחרונות, אלה שהדגשנו, הן תפילה להתגלות המשיח; נשאלת השאלה, מה לתפילה בלימוד הלכות פרה אדומה? ואם כבר תפילה בספר הלכות, מקומה בהלכות תפילה או בהלכות המלך המשיח. מדוע הרמב''ם מביא אותה כאן, כחלק מהלכות פרה אדומה, שבתורה היא כתובה תחת הכותרת: חֻקַּת הַתּוֹרָה?

מסביר הרבי מליובאביץ' כי בכך מלמד אותנו הרמב''ם יסוד חשוב ביחס הנדרש מאתנו לנושא המשיח והגאולה; בכל עת שנזכרים בו, צריכים להתפלל שיתגלה כבר ויגאל אותנו. האם רעיון זה רמוז גם בפרשתנו, או שמא זהו חידוש של הרמב''ם?

יש יעד ואליו מתגעגעים

פסוקי הפתיחה של פרשת השבוע מציעים לנו את התשתית הרעיונית לחיים יהודיים אידיאליים, חֻקַּת הַתּוֹרָה. חקה זה מלשון חקיקה. אותיות התורה כתובות בדיו על קלף ואלה שני חומרים שונים שהחיבור הנכון ביניהם יוצר את ספר התורה. כך גם בנפש האדם; לומדים משהו ואפילו מיישמים מה שלומדים, אבל עדיין יכול להיות שמדובר בשני דברים נפרדים, האדם ומה שלמד; עדיין לא נהפכו ליחידה אחת.

לעומת זאת, אותיות החקוקות באבן אינן חומר שנוסף לאבן, הן חלק מגוף האבן; וזה מה שנדרש מאתנו על פי פרשת השבוע, חֻקַּת הַתּוֹרָה. שהתשתית הרעיונית תהא חקוקה בנפשנו כחלק בלתי נפרד ממנה. והמדרגה העליונה של חקיקה, היא זו שאיפיינה את לוחות הברית; שם החקיקה היתה מֵעֵבֶר אל עֵבֶר, עד שהאותיות ס' ו-ם', בנס היו עומדות.

זו התשתית הרעיונית והיא מוצגת בראש הפרשה. ומהו היעד הנכסף? ובכן, היעד מוצג בסוף הפרשה, בפסוק האחרון:
(במדבר כב) א וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
אמנם הגוי שחילק את התנ''ך לפרקים, שם פסוק זה בראש פרק חדש, אבל זה מפני שלא הבין את מה שאנחנו מנסים להסביר כאן. פסוק זה רומז לחתירה המתמדת אל היעד הנצחי על מצע התשתית שהונחה בפסוקים הראשונים של הפרשה, והוא מהווה את ההשלמה הרעיונית של הפרשה. כך זה מנוסח בחסידות:
(ליקוטי תורה, מסעי) והנה כל המסעות היו עד ירדן יריחו. והענין, דהנה כתיב (ישעיהו יא): ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
פסוק זה מדבר על היכולת המיוחדת למשיח, לדון על פי הריח. ירדן ירחו רומז ליכולת מופלאה זו של המשיח. ממשיך אדמו''ר הזקן, בעל הליקוטי תורה לבאר, כי המשיח אינו דן על פי החכמה הרמוזה בפסוק במלים מַרְאֵה עֵינָיו, גם לא על פי הבינה שרמוזה במלים מִשְׁמַע אָזְנָיו; הוא דן על פי חוש הריח אשר שורשו בנפש גבוה הרבה יותר משורש החכמה ומשורש הבינה. זו תכונה המיוחדת למשיח לבדו, וזהו היעד אליו אנו אמורים לחתור, התגלות המשיח שדן על פי הריח.

לסיכום, פרשת השבוע מציעה לנו תשתית רעיונית שממנה ניתן לצאת למסע אל עבר היעד הנכסף, התגלות המשיח.

וכך יש להבין את הפסוק האחרון בפרשה:

וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; לעולם אין להסתפק בהישגים שהשגנו עד עתה; תמיד יש יעד חדש לחתור אליו, והחתירה היא בנתיב של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אלה שנצטוו זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. בשלב זה מדובר ביעד זמני שלאחריו נחים מעט בתחנת ביניים.

וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב; חניית ביניים ואפילו לאחר הישג משמעותי, צריך שתהיה במודעות הנכונה, בהתארגנות לקראת יציאה אל היעד הבא. באופן טבעי יש גם סיכומים ביחס לעבר ותיכנון העתיד, שניהם צריכים להיות מתוך תחושה של עריבות מכך שאבותינו הם אברהם יצחק ויעקב. כך נבין כי לא בכוחנו השגנו, אלא מכח הברית שכרת הבורא יתברך עם אבותינו.

מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ; מֵעֵבֶר פירושו כאן לפני. תמיד צריכים לחיות בתחושה שאנחנו מצויים לפני היעד שיש להשיג; לא לחשוב שכבר השגנו. כלומר גם אם השגנו לא מעט עד עתה, לא להסתפק בכך. גם לא לחשוב שהיעד הנכסף רחוק מהשגה; להפך, עוד מאמץ קל ונגיע אליו, אל גילוי המשיח, זה שמסוגל לדון על פי הריח.

כל המסעות היו עד ירדן יריחו, אומר לנו בעל הליקוטי תורה; בכל מסע, בכל צעד חיובי שעושים, מתקדמים עוד קצת לגילוי המשיח. מתקדמים עד ירדן יריחו; בינתיים לצערנו, לא עד בכלל.

המציאות ההיסטורית של ימינו, כולל הצטברות הזכויות של יהודים במהלך הדורות, יצרה מצב שלא היה קודם; כעת הכל מוכן להתגלות המשיח והעיכוב הזמני הוא רק מאתנו. חסרה לנו המודעות הנכונה; חסרה ההתחברות לתשתית הרעיונית של חֻקַּת הַתּוֹרָה, ולכן לא חותרים אל היעד הנכון, יַרְדֵן יְרֵחו, התגלות המשיח.

כאשר לא חותרים אל היעד הנכון, חותרים אל יעד שאינו נכון; שכן זהו טבע האדם, לחתור אל עבר יעד כלשהו. הגיע הזמן שנתחבר לתשתית הרעיונית שלנו, אותה תשתית שמסמנת עבורנו את היעד וגם מאפשרת לנו להגיע עדיו.

ואז סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.







http://www.faz.co.il/thread?rep=61352
מאמר מעניין ללימוד דרך החשיבה של המאמין במשיח
פרקש (יום שישי, 08/07/2005 שעה 14:56)

אבל אתה לא מזניח גם את עניין הגדרת היעד הנגזרת מן הרעיונות, שהיא טובה לכל אדם.

ישראל מלאה רעיונות כרימון אבל אין לה מנהיג שיסחוף את כולם ליעד. הדתיים מאמינים שזה תפקידו של המשיח, החילוניים יכולים להסתפק בורסיה חדשה ורעננה של ד.ב.גוריון.

למדינת ישראל אין סוף רעיונות הניצבים בבסיסה וגם רעיונות לעתידה. מרעיונות מבוססים בדם וידע ועד רעיונות של ריח ויזע. לא זאת הבעיה. הבעיה המרכזית היא הסכמה רחבה על דרך למימוש היעד. וזה צריך לבוא בהסכמה - גם על הדרך ובעיקר על היעד. מיש-מש, בלאגן ומבולקה במחנינו.

http://www.faz.co.il/thread?rep=61361
פרקש, תשכח מזה שיהיה יעד אחד לכולם
חזי (שבת, 09/07/2005 שעה 9:04)
בתשובה לפרקש

מה שמדהים אותי שאפילו יהודים טובים, שצמחו כאן על ברכי הציונוצ, מפנים עורף לציונות ודוגלים עכשו במדינה דו-לאומית.

http://www.faz.co.il/thread?rep=61359
לישעיהו
מהנדס אזרחי (שבת, 09/07/2005 שעה 8:11)

מצורף לינק

http://www.faz.co.il/thread?rep=61364
לישעיהו זה לא מתאים
נסים ישעיהו (שבת, 09/07/2005 שעה 21:23)
בתשובה למהנדס אזרחי

בס''ד.

הכותרת נחמדה אבל התוכן – זה לא בדיוק קבלה ואפילו לא יהדות ברמה הכי בסיסית.

מי שרוצה ללמוד באמת מה זו קבלה, הנה קישור: http://www.pnimi.org.il/


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.