|
|
|
מדינת כל אזרחיה - חלום או מציאות?
מדינת ישראל עומדת בפני שאלה מכרעת ומרכזית בהתייחסותה למיעוטים הלא יהודיים הגרים בתוכה. מהם הפרמטרים הנכונים לבדיקת סוגייה זו, והאם תתכן כלל תשובה אובייקטיבית לשאלה זו?
אלכסנדר מאן
סיסמה זו, אשר יש המכנים אותה כסיסמת השמאל בישראל, מהווה כבר כיום את שאלת המפתח בכל דיון אפשרי על זהותה הפנימית של מדינת ישראל. העובדה שמדינת ישראל היתה מצוייה מרגע הולדתה בעימות מתמיד עם שכניה דחה בעבר דיון בשאלה זו לזמן מאוחר יותר, אך הניצנים הראשונים לדיון פנימי זה החלו נובטים בעיתונות ובשיח הציבורי בישראל כבר בעשור האחרון, אשר בו נרמז על נכונות ועל רצון מסויים להתקרבות ולנגיעה בנושאים שנחשבו עד עצם אותה התקופה כרגישים, ואשר עליהם לא ייתכן כל קונצנזוס. שתי סיבות היו לתפנית זו: דרישתו של המיעוט הערבי בישראל לשוויון, לצד גלי העליה ההמונים ממדינות חבר העמים, אשר בתוכם אחוז הלא יהודים היה ונשאר אחוז בלתי מבוטל.
האם מדינת ישראל מקיימת בתוכה שוויון דמוקרטי עבור סך אזרחיה? האם מדינת ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בכפיפה אחת? שאלות אלו ואחרות נדונו בפולמוסים שונים, שמגמת המרכז השמאלי והשמאל המתון היתה לכוון ההכרה שעל מדינת ישראל לבצע מספר רפורמות וצעדים נוספים במבנה הגדרתה הפנימית, ולאפשר לכלל אזרחיה לקיחת חלק מלא בעיצוב גורלם, כיאה למדינה דמוקרטית מערבית במקומות אחרים.
כבר בתחילת שנות התשעים, על רקע העליה ההמונית למדינת ישראל, היה ברור לחלקים ליברלים בקרב הציבור היהודי כי מדינת ישראל לא תוכל לקלוט מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים, אשר לחלקם הגדול קשר רופף למושגים יהודים ראשונים, לא כל שכן שייכותם לדת היהודית מוטלת בספק. לטווח רחוק היה ברור כי חייבת להיות רגולציה פנימית במבנה מעמדם האישי של אנשים אלו, בדרכם להשתלבות במדינתם החדשה. סיפור קליטה ארוך זה השכיח משהו בעייה חמורה לא פחות, אשר ממנה סבלה קבוצה אחרת לכל שנות קיומה של ישראל, והכוונה לקבוצת המיעוט הערבי.
קבוצה זו, אשר מרגישה כנתונה בין הפשיט והסדן, הרימה אף היא את נס השוויון האזרחי והחברתי על רקע עלייה זו, והחלה בפעילות ציבורית ופרלמנטרית ערה למען כפיית עקרון השוויון כלפיה בשורה של תחומים שונים. הציבור הישראלי נכח לדעת שקבוצה זו אכן הופלתה במשך שנים בתחומים שונים, אשר המרכזי שבהם היה תחום הקצאת קרקעות ותקציבים למועצות הערביות השונות, דרך קצבאות יוצאי צבא וכלה בשורה שלמה של תקנות אשר מגבילות את השתתפותן הפעילה בשירות הציבורי. הציבור הערבי, אשר הבחין בשינוי דפוסי החשיבה בסקטור היהודי בנקודה זו, יצא עד מהרה למאבק מחודש על זכויותיו, שסיסמתו היתה 'מדינת כל אזרחיה'.
על מנת להבין מהו רעיון זה יש לחקור ולחזור לרעיון מדינת הלאום בהתהוותו ובגיבושו הצרפתי, אשר שם מוגדרות זכויותיו וחובותיו של האזרח. החוקה הצרפתית למן המהפיכה קובעת, כי שוויונו של האזרח נובע מעצם השתייכותו הלאומית ללאום הצרפתי, ללא כל הבדלים נוספים, כגון הבדלי דת ומוצא. רעיון זה מכתיב למעשה את השוויון החוקי והאזרחי בפני חוקת מדינת האזרחים, אשר למעשה מעודו לא היה קיים בישראל. דרישתם של ערביי ישראל לשוויון זכויות מלא מבחינת החוק הישראלי נתקלה עד מהרה בקיר האטום של הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אשר בשל כך, מעצם היותם מיעוט אתני, גרם להוצאתם העקיפה מתהליך ההשתתפות וקבלת ההחלטות בתחומים שונים. מבחינה זו היתה טענתם הקשה ומחאתם של ערביי ישראל מוצדקת מאין כמוה - מדינת ישראל אכן נהגה ועדיין נוהגת בהם בצורת האיפה ואיפה, כתקנות וחוקי עזר שונים, האמורים לנסות ולשמר מצב בלתי נסבל זה. מבחינה זו מונחת לפתחה של מדינת ישראל שיטה, אשר מקומה לא יכירנה במדינת דמוקרטיה הגדרתית של ממש.
השמאל הישראלי על פלגיו השונים גילה אף הוא מראשית שנות התשעים נושא זה, וחתר בכל מרצו בדרכים שונות לנסות ולשבור את מונופול האפלייה הכפוייה בתחומים ובשטחים שונים, עם הצלחות חלקיות בלבד. היה זה הבג''ץ אשר החליט לא פעם ולא פעמיים החלטות היסטוריות של ממש, כדוגמת החלטתו האחרונה מלפני מספר שנים לאפשר לתושבים ערבים לרכוש חלקות אדמה ולהתיישב במקומות שונים ברחבי ישראל, החלטה אשר השאירה טעם ומשקע קשה בקרב לא מעט ישראלים, אשר ראו בהחלטה זו חרפה לשמה ובכייה לדורות.
נושא השוויון ומדינת כל אזרחיה היה בהחלט יכול להתקדם ולהצמיח שורשים ורפורמות נוספות, לולא הופעתם של אירועי אוקטובר 2000, אשר הבהירו לציבור היהודי והערבי במדינת ישראל כי פני הדברים נראים בשטח מעט אחרת ממה שחשבו הם לעצמם. התפרעויותיהם והפגנותיהם האלימות של ערביי ישראל בגין ביקורו של שרון על הר הבית, לצד גילויי הסולידריות וההזדהות המוחלטת של קבוצה זו עם אחיהם האתנים בשטחים הכבושים, גרמו לישראלים רבים לטלטלה והלם של ממש, אשר בא, בין היתר, לידי ביטוי בפיזורי הפגנות ערביות באמצעים אלימים וברוטליים במיוחד, אשר תבעו קורבנות אדם ופצועים לרוב. פיזורם האלים והקשה של הפגנות אלו הביא אף להקמתה של וועדת חקירה ממלכתית, אשר ניסתה לעקוב והתחקות על הנסיבות בהן נהרגו 13 מפגינים באירועים שונים בצפון ישראל. ניתן בהחלט לומר כי מרגע זה ואליך עבר רעיון מדינת כל אזרחיה ריביזיות מעצבות, תוך כדי כך שהמרכז הפוליטי במדינת ישראל הולך ומגיע למסקנות מתוך עצמו כי רעיון זה אינו ניתן ואינו יכול להיעשות עם המיעוט האתני הערבי במדינת ישראל.
השאלה החייבת להשאל חייבת לבדוק את מידת הצדק בהרגשותיו של מרכז פוליטי זה בישראל, בהתייחסותו המחודשת לרעיון 'מדינת כל אזרחיה'. האם הוכיחו אזרחי ישראל הערבים את אשר נאמר עליהם מצד חוגי הימין מזה שנים
רבות - כי הללו לכאורה 'אינם כשירים ומסוגלים להיות ולהרגיש כישראלים לכל דבר, ולו מפאת הסיכסוך ישראלי ערבי'?
התשובה לשאלה זו אינה קלה. בחינה מדוקדקת של התבטאויותיו של ציבור נבחרי ערביי ישראל לצד התבטאויות פרטיות נוספות מצידו שבות ומוכיחות, כי הללו אינם מקבלים ומבינים את רעיון מדינת כל אזרחיה בצורה ובתכלית שונה למדיי מהדברים ההיסטוריים שקבע המחוקק הצרפתי בשעתו, וכי גם הללו, כמדינת ישראל, שבויים בתדמיתם האתנית - אשר ממנה אין הם מעוניינים להיפרד.
ניתוח הצהרותיהם השונות של גורמים ערביים שונים בתחום זה מראה, כי ברעיון 'מדינת כל אזרחיה' טמון לשיטתם שינוי בצידה הישראלי של משוואה זו בלבד, ללא פנייה ודרישה הדדית דומה מצידם שלהם. ערביי ישראל תובעים במפורש ממדינת ישראל לוותר על זהותה היהודית למען רעיון הדמוקרטיה השוויונית, אך בד בבד אינם מוכנים לנסות ולוותר על זהותם הערבית אתנית, או זהותם הפלסטינאית המתחדשת. זוהי סתירה ובעייה חמורה שאינה יכולה לדור ולהתיישב במקום אחד עם השאיפה לרעיון 'מדינת כל אזרחיה', היות ודרישה זו הינה חד צדדית בלבד, ואינה עומדת בכל מבחן רעיון האומה האזרחית נטולת הזהות האתנית כבהגדרתה ההיסטורית.
בניגוד לעולי חבר המדינות ולא-יהודים אחרים הגרים במדינת ישראל, אשר מבקשים אף הם לבטל את המבנה הסגרגטיבי של מדינת ישראל לטובת רעיון הפלורליזם בדמות 'מדינת כל אזרחיה', מבקשים ערביי ישראל לאחוז במקל בשני קצותיו, שפירושו דרישה להחלת השוויון האזרחי לצד וויתור הסממנים האתנים מהצד הישראלי-יהודי בלבד, ללא כל נכונות ורצון לבצע דבר כזה במחנם ועבורם, אלא אף להפוך זאת למכשיר עזר בגדרתם האתנית באופן נמרץ ותקיף יותר, מכוח הזדהותם והגדרת עצמם כמשתייכי האומה הערבית-פלסטינאית.
על מדינת ישראל לדחות רעיון זה בצורתו החד צדדית האמורה על הסף, וטוב יעשו כוחות השמאל השונים במדינה אם יהרהרו פעם נוספת בחוסר הסימטריות של דרישה ובקשה זו מצד הציבור הערבי. השאיפה והיכולת לשוויון במדינת ישראל חייבת להתבצע, הלכה למעשה, בביטול תחומי הסגרגציה השונים לטובת רעיון החברה הפתוחה, אולם כפי הנראה הן הקבוצה היהודית בישראל, המבינה והמגדירה עצמה כעם, והן הקבוצה הערבית בישראל, המבינה עצמה כלאום
גם כן - אינן מסוגלות לפתח מימוש רעיון 'מדינת כל אזרחיה' בצביונו האזרחי.
העימות המתמשך עם המדינות והיישויות השכנות, אשר עימו מזדהים חלקים נרחבים בקרב המיעוט הערבי בישראל, אינו תורם להאצת פתיחתה של החברה הישראלית לשינויים סטרוקטוראליים נרחבים, אולם יש להמשיך ולצעוד בכוון הרפורמות הכלליות במבנה ובהגדרת הזהות והשייכות הדתית יהודית במדינת ישראל, אשר ממנה עשוי, אמנם בדרך עקיפה, גם המיעוט הערבי להינות.
הדרישה להפרדת הדת מהמדינה בעינה עומדת, וטוב יעשו כוחות המרכז המתון והשמאל הציוני אם יפעלו למימושה של מטרה זו בשלבים, אשר יתחילו בנסיון ביצועי רפורמות בחוק השבות ובכל הקשור לדיני אישות, המצויים עדיין תחת הגדרה דתית שעליה אבדה הכלח.
רפורמות מתונות והדרגתיות בכוון זה עשויות להיטיב עם המיעוט הערבי במדינת ישראל, ולגרום לחלקים נרחבים ונכבדים בקרב ציבור זה להצטרף לרעיון 'מדינת כל אזרחיה' ללא רצון וכוונה לשימוש במושג זה למען יצירת חוסר יציבות בהבנת המדינה הישראלית-אזרחית עצמה.
|
|
|
מדינת כל אזרחיה - חלום או מציאות?
