על משקל הקביעה של מארשל מקלוהאן, אחד ההוגים הבולטים בתחומי החברה והתקשורת במאה העשרים, כי ''המדיה הוא המסר'' אפשר לקבוע באותה מידה כמעט כי ''המציאות היא המסר''.אני מתכוון למציאות שלנו בימים אלה שבין חג החרות לבין יום העצמאות. במציאות הזאת מאות אלפי מטיילים גודשים אתרים מדן ועד אילת, בתי המלון וההארחה מלאים עד אפס מקום, ככה גם הקניונים, אירועים מכל סוג נערכים בעשרות מקומות ברחבי הארץ וגם התיירות, שהייתה על הפנים, הרימה ראש. טרמינל שלוש הומה.
כל זאת אינו מקרי. הוא תוצאה של שקט ביטחוני כמעט מוחלט, חרף התרעות, ופצצת מרגמה או טיל קאסאם. ואין זה משנה אם השקט מן הצד הפלשתינאי הוא פרי ה''הודנא'' או היה נכפה (והוא לא נכפה) על הארגונים הקנאים מצד הנהגה הפלשתינאית. כשם שישנה דינאמיקה שלילית, ככה קיימת דינאמיקה חיובית. או מה שקרוי בשפתנו ''מתוך שלא לשמו בא לשמו''. יש חשיבות עליונה שלציבור הפלשתינאי, השקט הזה יהיה חשוב כמו לנו. ואצלם שקט קשור הן בפרנסה, כלומר ההיבט הכלכלי, והן במדיניות, דהיינו ראיית אור בקצה מנהרת הכיבוש.
משום כך, כל עוד ידבק ראש הממשלה בנוסחה שלו, שלא יהיה משא ומתן מדיני ללא חיסול תשתית הטרור
הפלשתינאית, השקט והשלווה שאנו נהנים מהם עלולים להיות אפיזודה בלבד. במקרה כזה הנסיגה מעזה, בלא שיבוא בעקבותיה משא ומתן מדיני לפתרון הבעיה כולה, עלול להיות בומרנג, ומתנגדי הנסיגה מעזה יוכלו לטפוח לעצמם על השכם: ''אמרנו לכם''. המדיניות הנכונה היא זאת שננקטה על ידי יצחק רבין בשעתה אשר קבעה כי
''נילחם בטרור כאילו אין משא ומתן'' וננהל משא ומתן כאילו אין טרור. במצב הנוכחי כל ''יזם'', סתם פרחח, או ''ויג'לנט'' פלשתינאי שפועל עצמאית יכול לשבש הכול, כי העילה מצד ישראל תהיה שאבו מאזן לא הצליח לחסל את הטרור.
ואם צריך דוגמה קחו את עזה. רק על בסיס ההבטחה שישראל תעזוב את רצועת עזה יש לפלשתינאים
מוטיבציה לשמור על השקט. זאת בשעה שביטחונית ישראל עדיין שולטת בחבל עזה. ובכלל, כיצד זה ששכחנו כי בתקופת טרום המדינה, כאשר המוסדות הלאומיים הוו ממסד מוצק ולרשותם עמדו כוחות ההגנה, על זרועותיהם השונות, ותמיכה ציבורית מאסיבית, האם הצליחה ההנהגה להטיל מרות על ''הפורשים'' (מחתרות ''אצל'' ו''לחי''). אדרבא היו תקופות שאלה שיתפו פעולה כנגד הבריטים הכובשים. לא פרוק הפלמ''ח ולא תקיפת ''אלטלנה'' בוצעו בטרם קמה מדינת ישראל.
מדוע אם כן אנו מצפים מאבו מאזן, אשר אחיזתו בשלטון עדיין כה רופפת ושברירית, ולחוליות הטרור יש יותר נשק מאשר לשומרי החוק, שהוא יעשה בנסיבות הקיימות, מה שאנו לא הצלחנו. הפילוסוף הגרמני הגל אמר כי ''ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום''. לפחות מבחינתנו זה נכון.
כל ההתנהגות וההתנהלות שלנו, לא זו בלבד שהיא אינה עולה בקנה אחד עם רצוננו המוצהר בשלום ובשלווה אלא היא לא נבונה. כאשר טקטיקה הופכת אסטרטגיה, וזה מה שקורה עכשיו, אלא אם יוכח אחרת, המדיניות נדונה לכישלון. לאחר צאת סוריה מלבנון, נשארנו אנו, בחברת האמריקנים, הכוחות הכובשים היחידים במזרח התיכון. אלא שהאמריקנים מצהירים, ולהצהרה זאת יש יסוד, ככה או אחרת, שהם לא יישארו בעיראק זמן רב, ואילו מצדנו אין הצהרה כזאת. האמריקנים נמצאים בעיראק שנתיים ואנו נמצאים בשטחים קרוב ל- 40 שנה, כמו עם ישראל במדבר.
הגיעה העת שגם אנו וגם הפלשתינאים ייראו לפניהם אם ארץ הבחירה, כל אחד את יעדיו שלו, כל עוד אלה לא באים על חשבון קיומו וביטחונו של הצד השני.אז ורק אז ישכון שלום אמת.
הצעד הראשון שמתבקש הוא להתחיל במו''מ מדיני רציני בינינו לבין הפלשתינאים עוד לפני הנסיגה מעזה ולפני שישתרר שקט ביטחוני רועם.
לחזור לנוסחת רבין
