שלושים שנים למותך, אבא

בת תשע הייתי כשבישרו לי שנפלת ושלעולם לא תשוב... לעולם לא תשוב!
תשע זה מספר מחורבן!
לא רק אתה נפלת אבא, גם אנחנו כולנו נפלנו אחריך; אימא שנותרה לבדה עם שלושה ילדים קטנים, ואנו שנותרנו עם אימא בודדה. ...רק שעלינו היה לקום ולחיות בלעדיך, לקום ולהמשיך את החיים בידיעה שהם לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו ושהחלל העצום שנפער בנפשנו לעולם יישאר חלל עצום פעור בנפשנו.

כמעט בת תשע הייתי כשקיבלתי את הבשורה המרה על נפילתך, בדיוק ביום אשר בו היית אמור לחזור הביתה. שלושים שנים חלפו מאז אותו יום מר ואפל והחלל נותר חלל.

תשע שנים לאחר מותך הייתי נערה בת שמונה עשרה. את מחצית חיי חייתי איתך ואת מחציתם השנייה – בלעדיך. חשבתי שהגיע הזמן להתגבר על המכה ולסגור את הכאב...
התגייסתי לצה''ל והייתי מדריכת חי''ר, קרבית כמוך, ובמהלך קורס ההדרכה נסענו לטיול בבקעה ושם, על אנדרטת הבקעה ראיתי את שמך, ארנסט רבינוביץ', קבוע באותיות עצובות ובכיתי נורא כי האות ט' נפלה משמך ולא מצאתיה על הקרקע.
מכל האותיות דווקא ט'?
והחלל היה גדול, כבר בן תשע שנים הוא היה, בן ט'.

ועוד תשע שנים עברו ואני כבר בת 27 ואז הריתי את בני הבכור, שהיה לראשון מבן חמישה בנים נכדים שנולדו לך עד כה... כולם בנים, גברים קטנים, ''נקמה על מותך'' כפי שאומר אחי, בנך, שרון.
ונתתי לבני הבכור, ארנון, את שמו משלוש האותיות הראשונות של שמך...

והחלל כבר בן שמונה עשרה שנה.

תשע שנים נוספות עברו ואני כבר בת 36 בדיוק בגיל שבו אתה היית כשנהרגת. חיכיתי לגיל הזה כדי להרגיש שאני שווה לך, להרגיש כמוך, להרגיש אותך. חשבתי כי בגיל 36 אסגור מעגל ורק אז הבנתי שהוא לא ייסגר לעולם ושהחלל יישאר חלל.

והשנה נציין שלושים שנים למותך.
אמא תחזור לגור בארץ אחרי רבע מאה בניכר, גם אחותי, בתך הקטנה, תחזור, למרות החששות... ואולי גם אחי, בנך, יחזור – הנשוב להיות משפחה?

בינתיים אני כאן, יוצקת משמעות למותך ואוהבת את הארץ הזו שנפלת למענה ומספרת לילדים על הסבא שלא הכירו ועל האיש שהיית... והיית!
ושתדע לך אבא שלא היית צריך ללכת, לא היית צריך. היית אמור לחיות ולשמור עלינו עד היום כמו ששמרת עלינו עד לפני שלושים שנה.

החיים בלעדיך אבא נמשכים, והם טובים ויפים ומלאים ומעניינים... אבל הם לעולם לא יהיו עשר, לעולם לא יהיו עשר אבא, לעולם לא יהיו עשר, אבא... מקסימום תשע.