חיכיתי בפרסום רשימה זאת למען כבוד המת ועם תום ''תרועת הפסטיבלים''. אהוד מנור,זכרו לברכה, לא נמנה עם אלה אשר עליהם חלה האמירה ''אחרי, מות, קדושים, אמור''. הוא היה ידוע במשך שנים, זכה לשבחים ולהערכה רבה הן בשל שפע הפזמונים שחיבר, היצירות שתרגם, התוכניות שערך והמשותף לכולם שהיו פופולאריות בקרב הציבור.
אולם מכאן ועד הפיכת מותו ל''אירוע'' לאומי ובינלאומי המרחק הוא גדול. אלא שאצלנו עושים במקרה כזה קפיצות דרך שלא להחמיץ, או להקדים אחרים, כדי להיות in. כל המי ומי שהיה קשור במנור, במישרין ובעקיפין (ובעקיפין התור אצלנו במקרה כזה גדול) התחרה בדברי שבח וקילוסים למנוח.
הגדילו לעשות ערוצי הטלוויזיה, עד שנדמה היה שזה חלק מן התחרות ביניהם להימנות עם שני הזוכים הגדולים של הערוץ המסחרי. אך ערוץ 10 שלא עמד בפני תחרות, לא הסתפק בפתיחת המהדורה על מותו של מנור והמשיך בכך באופן רציף כמחצית המהדורה. אינני חולק על פתיחת מהדורות חדשות בידיעה מסוג זה במקום עוד פנינה של מפגש החוואים בטקסס. שיקול נכון היה לפתוח את המהדורה בידיעה על מותו של אהוד מנור, לעבור לשאר החדשות ולחזור למותו של מנור לקראת סוף המהדורה בכתבה נרחבת.
אלא שאנו, בעיקר אח''מינו, והתקשורת הפרובינציאלית, בולטים בשתי תכונות: העדר פרופורציות וצביעות. וסליחה מאהוד מנור, שהיה בחייו אדם ענו למדי, כתב מאות פזמונים, תרגם וערך לא כדי לזכות בפרסום אלא משום שהוא היה ''וורקוהוליק'' יוצר והיצירה בערה בעצמותיו. אילו שמע את ההספדים, היה מסמיק, תכונה שהצטיין גם בה בחייו.