מה לזכור? איך לזכור?

זה היה מעמד מרשים: מזכיר האו''ם, נשיאים, ראשי-ממשלות, שרים ונכבדים מארבעים מדינות התכנסו בירושלים כדי להשתתף בחנוכת מוזיאון השואה החדש ב''יד ושם'' בירושלים – כמה חודשים בלבד אחרי שגדולי העולם התכנסו כדי לציין את יום שחרור אושוויץ.

החל מדבריו הקולעים, כמו תמיד, של יושקה פישר, שר-החוץ הגרמני, וכלה בפניו המיוסרים, כמו תמיד, של אלי ויזל, השואן המקצועי, הייתה זאת תזכורת נאותה לפשע ההיסטורי.

אבל היה זה גם ניצחון גדול לדיפלומטיה הישראלית. ראשי משרד-החוץ התפארו בפה מלא בהישג מדיני זה. האורחים הזרים נפגשו עם ראשי המדינה והעניקו גיבוי עקיף אך ברור למדיניותו של אריאל שרון.

זה מטיל אור על הדו-משמעות של הנצחת-השואה בימינו.

אחד הנאצים המובילים, ששמע על ממדי השואה רק בכלא בנירנברג, קרא: ''את זה יזכרו גם בעוד אלף שנים!'' הוא צדק. השואה הייתה פשע מיוחד-במינו.

קשה לזרים להבין שמבחינתנו, הישראלים, השואה איננה רק בחזקת עבר. היא חלק מההווה. דוגמה: באותו היום שבו נחנך המוזיאון, חזרתי לארץ בטיסה מאירופה. במטוס נכנסתי לשיחה עם פרופסור ישראלי שלא הכרתי. הוא סיפר לי על שלבים שונים בחייו. שמתי לב שהוא מדלג על כמה שנים בילדותו. שאלתיו על כך, ואז סיפר שהיה במחנה טרזיינשטט. הוא לא פירט, ולכן גם לא שאלתי מה קרה לבני-משפחתו.

ממחנה-הריכוז טרזיינשטט שבצ'כיה נשלחו רוב האסירים למחנות-המוות. דודה שלי התאבדה שם, ובעלה נשלח משם לאושוויץ ונעלם. אני זוכר שאותו דוד צחק כאשר החליט אבי ב-‏1933 לברוח מגרמניה. ''מה יכול לקרות לנו כאן?'' שאל, ''הרי גרמניה היא מדינה תרבותית!''

השפעת השואה, כידוע, אינה מוגבלת לדור הניצולים. סופרת צעירה סיפרה לי פעם ששני הורי באו ממחנות-המוות. ''לא ידעתי זאת,'' אמרה. ''הם אף פעם לא דיברו על זה. אבל כשהייתי ילדה ידעתי שיש בבית סוד איום, סוד כל-כך נורא שאסור לשאול עליו. זה מילא את כל ילדותי בחרדה. עד היום אני חשה בפחד ובחוסר-ביטחון.''

אנחנו שומעים סיפורים הקשורים בשואה כמעט מדי יום. אי-אפשר לברוח מהם. גם לא צריך לברוח מהם. כולנו מרגישים שהשכחת השואה היא מעין בגידה בקורבנות.

השאלה היא איך לזכור ומה לזכור.

אחרי מלחמת-העולם השניה הפכה השואה למרכז התודעה היהודית. ישעיהו ליבוביץ, הפילוסוף שומר-המצוות, אמר לי פעם ש''הדת היהודית מתה לפני 200 שנה. אין שום דבר המאחד עכשיו את כל היהודים בעולם מלבד השואה.'' זה טבעי, שהרי כל יהודי יודע שאילו נפל בידי הנאצים, היה גם הוא עלול לגמור את חייו בתא-הגאזים. אנחנו, בפלשתינה של אז, היינו די קרובים לזה כאשר הקורפוס האפריקאי של רומל התקרב לשערי הארץ.

לא היה צורך בשום ועידה של ''זקני ציון'' כדי להחליט על הפיכת השואה למכשיר מרכזי במאבק על הקמת ישראל. זה היה מובן מאליו. הציונים טענו מלכתחילה שאין חיים ליהודים בעולם המודרני אלא במדינה משלהם. השואה העניקה לטענה זו כוח-מחץ אדיר.

היא גרמה ליהודים במדינת-ישראל, שקמה ועמדה על נפשה, לשאוף לביטחון מוחלט, וכך הפכנו למעצמה צבאית. אי-אפשר להבין את ישראל, על מעשיה הטובים והרעים, מבלי לקחת בחשבון את השפעת השואה על תודעתנו הלאומית והאישית. זאת אמר גם האינטלקטואל הפלסטיני המנוח, אדוארד סעיד, לבני עמו.

מרכזיות השואה בתודעה היהודית גרמה לכך שהיהודים תובעים בלעדיות מוחלטת עליה. אנחנו מזדעזעים וזועמים כאשר מנסים להזכיר לנו שהנאצים השמידו גם ציבורים אחרים, כגון צוענים, הומוסכסואלים וחולי-נפש. אנחנו מתרגזים גם כאשר באים להשוות את השואה ''שלנו'' לרצח עמים אחרים: הארמנים, הקמבודים, הטוטסים ברואנדה, ועוד. נו באמת! איך אפשר להשוות!

אכן, השואה הייתה יחידה-במינה מבחינות רבות. שום דבר לא דומה לרצח המאורגן של עם שלם באמצעים תעשייתיים ובהשתתפות כל שלוחות השלטון בחברה מודרנית. יתכן שסטאלין לא רצח פחות בני-אדם מאשר היטלר, ואולי רצח יותר, אבל קורבנותיו באו מכל העמים והשכבות בברית-המועצות, ולא עברו תהליך של השמדה תעשייתית.

אבל התפיסה של בלעדיות השואה מובילה לא-אחת לסטיות מגונות. יש אצלנו רבים הטוענים שלא חלות עלינו מגבלות מוסריות מקובלות, מפני ש''אחרי מה שהם עשו לנו'' אף אחד לא ילמד אותנו מה מותר ומה אסור. ''אחרי השואה'' מוטל עלינו לעשות את הכל כדי להציל חיי יהודים, גם באמצעים פסולים. מותר לנו להשתמש בזכר השואה כמכשיר של מדיניות-החוץ שלנו, שהרי ישראל היא ''מדינת שארית הפליטה''. מותר לנו לנצל את השואה כדי להחניק באיבה כל ביקורת על מעשינו, שהרי מובן מאליו שכל מבקר הוא ''אנטישמי''. מותר לנו לנפח כל תקרית זניחה של ציור צלב-קרס על מצבה יהודית, כדי להוכיח שיש ''עלייה של האנטישמיות בעולם'', שהרי צריכים להזהיר בעוד מועד.

אני בא לטעון שעכשיו, ששים שנה אחרי גמר השואה, עלינו להתבגר מכל אלה.

הגיע הזמן להפוך את זכר השואה מרכוש יהודי בלעדי לנכס כלל-אנושי.

צריך להפוך את האבל, הזעם והבושה למסר אוניברסלי, נגד כל צורות רצח-העם.

צריך להפוך את המאבק באנטישמיות לחלק מן המלחמה עולמית בגזענות על כל צורותיה, גם כשהיא מכוונת נגד מוסלמים באירופה או שחורים באמריקה, כורדים בתורכיה או פלסטינים בישראל, פועלים זרים בכל מקום.

העובדה שיהודים סבלו בעבר מרדיפות גזעניות רצחניות יותר מכל עם אחר אינה צריכה להביא אותנו להסתגר בפולחן של רחמים עצמיים, אלא להפך, לדרבן אותנו להתייצב בראש המאבק העולמי נגד גזענות, דעות קדומות וסטראוטיפים, שתחילתם בהסתה של דמגוגים עלובי-נפש וסופם ברצח-עם.

עם כזה היה יכול באמת להיות ''אור לגויים''.