דונם פה ודונם שם

מה היינו אומרים אילו מוסד אמריקאי, המחזיק ב-‏13% של אדמות ארצות-הברית, היה קובע בתקנון שלו שלא ימכור או יחכיר אדמות למי שאינו נוצרי לבן ממוצא אנגלו-סכסי?

לא היינו מאמינים. וזה באמת בלתי-אפשרי.

אבל זה קיים במדינת-ישראל. ובשבועות האחרונים זה עורר ויכוח גדול.

ואלה העובדות: ''הקרן הקיימת לישראל'' מחזיקה ב-‏13% מהאדמות במדינה. התקנון שלה קובע בפירוש שאסור לה למכור או להחכיר אדמות למי שאינו יהודי. זאת אומרת, כל יהודי בעולם בין טימבוקטו וקמצ'טקה יכול לקבל אדמה מהקרן הקיימת, גם מבלי לבוא ארצה, אבל אזרח ערבי בישראל, שאבות-אבותיו חיו בארץ מאות – ואולי אלפי - שנים, אינו יכול לרכוש בית או דירה על אדמת קק''ל.

הוויכוח התעורר מפני שבית-המשפט העליון קבע שאסור להפלות בין אזרחים בחלוקת אדמה. על סמך זה הוגשו תביעות נגד הקרן הקיימת. בא היועץ המשפטי לממשלה וקבע שאסור למדינה להפלות אזרחים ערבים, גם אם היא מחלקת אדמות השייכות לקרן הקיימת על פי הסכם ביניהם.

עד כאן יפה מאוד. אבל מיד ישבו מיטב המוחות וחיפשו מוצא: איך להשאיר את האפליה בכל זאת על כנה? אין בעיה. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. היועץ המשפטי, אותו היועץ המשפטי, מציע פשוט שעל כל דונם שהקרן הקיימת תיאלץ, חס ושלום, לחלק לערבים, המדינה תעניק לה דונם במקום אחר. האדמה החלופית תהיה בפריפריה, והיא תהיה הרבה יותר ריווחית. ליתר ביטחון תבטיח המדינה לקרן הקיימת הכנסה שנתית של חצי מיליארד שקל.

כך תחולק העוגה וגם תישאר שלמה. בפועל יקבלו הערבים אדמה מהמדינה, והקרן הקיימת תמשיך באפליה.

אגב, הקרן הקיימת שולטת גם על כמעט מחצית ההנהלה של ''מנהל מקרקעי ישראל'', הגוף הממשלתי השולט בכל האדמות הממשלתיות.

איך נוצר מצב כזה, השולל מ-‏20% של אזרחי ישראל את הזכות לרכוש בית בחלק גדול מהמדינה, בעוד שזכות זו ניתנת ליהודים בברוקלין או באודסה?

כמו הרבה דברים רעים אחרים אצלנו, זה התחיל בצורה תמימה לגמרי.

כשקמה התנועה הציונית לפני יותר ממאה שנים, נוצר הצורך בגיוס כספים לרכישת אדמות לעולים יהודים בארץ-ישראל. לשם כך קמה הקרן הקיימת. בכל בית ציוני הייתה תלויה הקופסה הכחולה, עם מפת ארץ-ישראל מדן ועד באר-שבע (הנגב לא היה קיים עדיין בתודעה הציונית). בכל כיתת בית-ספר יהודי ''התרימו'' את הילדים. בארץ היה לכל בית-ספר ''מורשה קק''ל'', שהמריץ את ההתרמה על-ידי תחרות בין כיתות ובין בתי-הספר. הקופסה הכחולה הפכה לסמל התנועה הציונית, אולי יותר מכל דבר אחר. גם אני, בילדותי, שילשלתי את הגרושים שלי לקופסה, שעברה בכל יום שישי מספסל לספסל בבית-הספר אחד-העם בתל-אביב.

בכסף שנאסף נקנו שטחי-אדמה נרחבים, שעליהם קמו קיבוצים ומושבים. זה היה שיא האידיאליזם הציוני. ''גאולת הקרקע'' ו''עבודה עברית'' הפכו לאבני-היסוד של החזון הציוני.

ואכן, מה יכול להיות יותר יפה? ילדים בכל העולם משלשלים את פרוטותיהם לקופסה הכחולה. אדמת הארץ נקנית בכסף טוב. על האדמה הזאת מתיישבים החלוצים, בניהם של סוחרים ומלווים בריבית, ומוציאים בזיעת-אפיהם לחם מהארץ.

בעולם כולו שרו ילדים יהודים: ''אספר לך, הילדה, / וגם לך, הילד, / איך בארץ ישראל, / אדמה נגאלת. // דונם פה ודונם שם, / רגב אחר רגב, / כך נקנית אדמת העם, / מצפון עד נגב. // על הקיר תלויה קופסא / קופסאת התכלת, / כל פרוטה שנכנסה / אדמה גואלת…''

אבל היה לסיפור היפה הזה גם צד אפל, שלא חדר לתודעה הציונית.

האדמה אכן נקנתה, לרוב במחירים מופקעים, אך מבעלים עשירים, שלא ישבו עליה ולא עיבדו אותה. כשהממלכה העות'מנית פושטת-הרגל הייתה זקוקה לכסף, היא מכרה את האדמות לסוחרים ערבים עשירים, תושבי יפו, ביירות וערים אחרות, שקנו שטחים גדולים כהשקעה כספית. הפלאחים הערבים, שעבדו אדמה זו מדורי-דורות, היו אריסים. כשהקרן הקיימת קנתה את האדמה, גורשו הפלאחים בעזרת המשטרה התורכית, ואחר-כך הבריטית.

למרות כל המאמץ הזה, בשעה שהאו''ם החליט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, היו פחות מ-‏7% של אדמת הארץ שייכים ליהודים. רק חלק משטח זה היה שייך לקרן-הקיימת, מכיוון שאדמות רבות בערים ובמושבות היו שייכות ליהודים פרטיים.

ההיגיון היה אומר שעם הקמתה של מדינת-ישראל תעביר הקרן הקיימת את כל רכושה למדינה, שהרי לשם כך נאסף הכסף.

אבל זה לא קרה. למעשה קרה ההפך הגמור: המדינה החדשה העבירה לקרן הקיימת מיליוני דונמים של אדמה שהופקעו מערבים – מפליטים שלא הורשו לחזור (''נפקדים''), מערבים שנשארו בארץ אך לא היו נוכחים ביום מסוים בכפרם (''נפקדים נוכחים'') וגם מערבים שקיבלו אזרחות ממש.

חשוב לדעת זאת, מפני שזה מפריך את אחד השקרים הגסים המונחים ביסודו של הוויכוח כולו. הרוב הגדול של אדמות הקרן הקיימת לא נקנה כלל בתרומות של יהודים, ולא נקנה כלל, אלא נכבש בכוח הנשק והועבר לקרן.

מדוע הועבר? מדוע העבירה המדינה הריבונית את אדמותיה לגוף לא-ממלכתי בחינם? עולה על הדעת רק סיבה סבירה אחת: כדי לאפשר את המשך הפלייתם של אזרחים לא-יהודים.

הקרן הקיימת טוענת שאינה חייבת נאמנות לעקרונות המדינה, כפי שנוסחו במגילת-העצמאות (שוויון לכל האזרחים, בלי הבדל דת וגזע), אלא ל''עם היהודי''. כלומר, ''העם היהודי'', שאינו ישות פוליטית, מוצג כגוף עצמאי, העומד מעל למדינת-ישראל.

מובן שהקרן הקיימת אינה פועלת למען ''העם היהודי''. היא משמשת כלי בידי הציבור היהודי במדינת-ישראל נגד הציבור הערבי בה. היא מהווה עכשיו מכשיר להפליה ממוסדת. ההתחכמות של היועץ המשפטי נועדה כאילו לספק את דרישת בית-המשפט העליון, תוך שמירת 13% מאדמת המדינה בידי גוף שכולו מבוסס על הפלייה. היא לא תשנה את המצב העקרוני.

הקרן הקיימת אינה תופעה יחידה מסוגה. האפליה שלטת בכל התחומים. בימים האחרונים בלבד התפרסמו באקראי התופעות הבאות:

• מנהלי משרד-האוצר שוברים לעצמם את הראש במאמץ למצוא דרך לשלם קצבאות למשפחות מרובות-ילדים בציבור היהודי, מבלי לשלם אותן למשפחות מרובות-ילדים בציבור הערבי. (יש בישראל שני ציבורים בעלי ריבוי טבעי עצום: המשפחות החרדיות והמשפחות המוסלמיות, ובעיקר הבדואיות.)
  
  
• משרד-הפנים מקדם חוק המאפשר לכל זר, הנושא בן או בת-זוג ישראלי, לקבל את האזרחות הישראלית, גם אם אינו יהודי – אך אוסר זאת בפירוש על ערבים. הדבר שולל מאלפי צעירות וצעירים ערביים, אזרחי ישראל, את הזכות להתחתן ולהקים משפחה בישראל, אם החתן או הכלה הם תושבי השטחים הפלסטיניים, אפילו כשהם בני-משפחה.
  
  
• משרד-החינוך אישר מה שהיה עד כה בבחינת סוד גלוי: מינוי כל מורה ומנהל בבית-ספר ערבי בישראל טעון אישור השב''כ. אבל המשרד מתקדם עם הזמן: עד כה היה נציג השב''כ סגן יו''ר ועדת-המינוי. מעתה הוא יהיה רק סתם חבר בה. הללויה.

הלוואי ויכולנו להגיד שכל התופעות האלה, ורבות-רבות מסוגן, נולדו בהשראה הימין. אך האמת היא שרובן קמו דווקא בימי שלטון ''השמאל הציוני'', ונמשכות גם עכשיו בתמיכת השמאל, שנציגיו יושבים שוב בממשלת-שרון.

זאת לא המדינה שהבטחנו לעצמנו במגילת-העצמאות. עוד עומדים לפנינו מאבקים קשים, עד שישראל תהפוך למדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית, פלורליסטית ושוויונית.

חיסול הקרן הקיימת והעברת אדמותיה לידי המדינה יהיו צעד בכיוון זה.