כבר אמרתי בעבר במאמרי
דרישות מהשופט כי משופטים נדרשת תבונה שהפעם אכנה אותה ''תבונת על'', כי עליהם להכריע בסוגיות שאינן כלל מתחום מומחיותם, לאמור – בסוגיות שאינן בתחום המשפט. עליהם לקחת אחריות ולהכריע בסוגיות אומנותיות, הנדסיות, פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, רפואיות, ועוד.
השופט ולא האומן קובע מהי אומנות ומהו מבנה סטנדרטי שאין בו שמץ מיצירת אומן.
השופט ולא הפסיכיאטר קובע לגבי אדם פלוני האם הוא פסיכופט או שאינו נגוע כלל במחלת נפש.
השופט ולא הרופא מחליט על שפיות דעת, על כשרות עמידה לדין ועוד.
במדינתו, הפוסק האחרון הוא השופט: הוא המחליט על גבולות ההפרדה!
כמובן, כאשר אין ערעורים ואין חילוקי דעות והכל מתנהל למישרין - השופט אינו הפוסק האחרון וכל הדברים האלה נקבעים ברמה היותר נמוכה, קרי, רופאים, פסיכולוגים, מומחים, מהנדסים...
אלא שכאשר מתגלעים חילוקי דעות, מן הסתם חילוקי דעות אלה באים לפתחו של בית המשפט ושם השופט (שהשכלתו מסתכמת ב-3 או 4 שנות לימודי ערב במכללה + סטאז') – הוא אשר חורץ גורלות.
(באשר לניסיון המעשי של השופטים...? נכון, הוא קיים, אך גם לרופאים, למהנדסים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים ולכל המומחים השונים יש ניסיון מעשי).
אין דברי הקדמה אלה באים כדי לנגוס במעמדו של השופט אלא להפך: במאמר זה ברצוני להמחיש את רום תפקידו ודרגת חשיבותו של כל שופט – תפקיד המציב דרישות קשות בפניו.
בענייננו בנושאי נשים מוכות, הורות, אלימות במשפחה, ילדים בסיכון וכדומה, באים בפני השופט כמומחים אנשים מתחום הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, העבודה הסוציאלית ואלה מתמנים על ידי בית המשפט כדי להאיר את עיניו בסוגיות מקצועיות אשר אינן נהירות לשופט והוא האחרון צריך לשקול ולהכריע בתום הדיונים.
במסגרת זו ארצה להציג ולפרט את מורכבות ההכרעה השיפוטית ואת הבעייתיות שלה כאשר ניצב מול השופט מומחה כגון פסיכולוג עם טיעונים בעד או נגד זכויות של הורה.
ברקע למאמר זה קיים פסק הדין המפורסם בעניין ''תינוק המריבה'' (''תינוק האהבה'') אשר הכריע זה לא מכבר לטובת ההורים הביולוגים.
בפני בית המשפט הופיעו שלושה פסיכולוגים כעדים מומחים; ד''ר וייל, ד''ר סיטון, וגברת אופנהיימר.
בית המשפט היה אמור לנבור מחוות הדעת ומעדויותיהם של המומחים הנ''ל את מה שראוי להיות התשתית לפסק הדין.
לתשומת הלב, הפסיכולוג הוא אדם אשר אינו חסין בפני השפעות; בתחום המקצועי אף ישנה הכרה בהשפעות אלו כפי שניתן ללמוד, למשל, משני מושגים בסיסיים בפסיכולוגיה: ''העברה'' וה''העברה נגדית''.
היה זה פרויד אשר טבע את המושג ''העברה'' (transference)
שאינה מוגבלת אך ורק ליחסים בין המטפל למטופל אלא היא אוניברסאלית ומתקיימת בין בני אדם באשר הם.
''כולנו ''מעבירים'' כל הזמן. כלומר, אנו מתייחסים בצורה לא-מודעת לאנשים חדשים בחיינו כפי שהתייחסנו לאנשים בעברנו, בדרך כלל להורינו ולבני משפחה אחרים, ונוטים לפרש את התנהגותם של אנשים בחיינו כאן ועכשיו כאילו נהגו בנו כפי שנהגו בנו אנשים בעברנו.'' (מתוך
מה זאת אהבה מאת ד''ר יורם יובֵל)
לדפוס ה''העברה'' של המטופל כלפי מטפלו יש את ''התשובה'' של המטפל אשר גם הוא בן אדם בעל רגשות, היסטוריה, דפוסי התנהגות ותת-מודע משלו. וכך, גם המטפל עצמו אינו חסין בפני ''העברת נגד'' (counter transference), כלומר, דפוס התייחסות לא-מודע של המטפל כלפי המטופל, המתעורר בתגובה להעברה של המטופל כלפיו.
''היום אנו משתמשים בהגדרה רחבה יותר וסבורים שאי-אפשר לבטל את העברת-הנגד. במקום לנסות לסלק אותה או להתעלם ממנה מוטב להתחשב בה כשבאים לבחון את מה שמתחולל בין מטפל למטופל'' (
מה זאת אהבה מאת ד''ר יורם יובֵל)
לכן, אני פונה אל השופטים בהקשר זה ומבקשת: אתם צריכים לקחת אחריות ולהיות מקצועיים בתחומים הזרים לכם, בתחומים שהם מחוץ למומחיותכם. תפקידכם דורש זאת מכם. אצלכם מדובר בשגרת יום, אבל עבור העומדים מולכם והנתונים להכרעתכם, מדובר בחריצת גורל. לפול אל תוך פח ה''העברה'' או ו''ההעברה הנגדית'' – קל מאוד. ההורים הביולוגים, ההורים המאמצים, המומחים השונים, עורכי הדין – כל אלה מעוררים בתת-מודע שלכם תוכן שמשפיע על קביעותיכם. כך הדבר פועל גם על אותם מומחים שעומדים בפניכם ובעצם כפי שכבר אמרתי – על כל אדם באשר הוא, וגם עליכם...
השופט אמור להיות נטול שיקולים זרים וזה כולל גם נטול השפעה כלשהי. כל שיקול זר עלול להטות את הדין. הוא צריך לנטרל את עצמו מהשפעות מבית, מילדות, מיחסיו עם הוריו, מיחסיו עם ילדיו, ממשברים ומטראומות ולהיות ''נקי'' מהשפעות אלה בבואו לחרוץ גורל.
מגבלות מומחים
