פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_2600

שאלה שאלתית
טל רבינוביץ' (יום רביעי, 05/01/2005 שעה 11:59)


שאלה שאלתית


טל רבינוביץ'




המאמר פורסם באתר BSH.

לא מזמן שאלתי ידיד, איש יקר וחיובי, אדם שתרומתו לחברה ניכרת ואין ספק כי לא באדם אלים מדובר: ''מה מבחינתך גרוע יותר: שיום אחד תגלה כי בנך מכה נמרצות את אשתו, או שתגלה כי היא זו שממררת לבנך את חייו ואפילו מרימה עליו ידיים?''

מבלי להתבלבל ומבלי לחשוב פעמיים, הוא השיב: ''יותר גרוע בעיניי הוא, שבני יהיה שפוט של אשתו, מסכן וחסר אונים מאשר יהיה זה שמתעלל בה''.

''למה?'' שאלתי בטון נטול נימה.

''כי אם הוא חס וחלילה אלים כלפיה, אז אני מצמיד לו עורך דין טוב ודואג להוציא אותו משם. אבל אם הוא הקורבן אז יהיה לי יותר קשה לעזור לו''.

יש לציין שמנקודת מבטו של האיש המחפש את הפתרון המעשי לבעיה – הוא צדק; לשאת את מצב הקורבן קשה יותר מאשר לחיות כפושע, כעבריין. ובמילים אחרות; לסייע לפושע קל יותר מאשר לסייע לקורבנו של הפושע, וספק אם אי פעם ישתקם הקורבן כליל ויחזור להיות מה שהיה...

''נגיד שלא בפתרון הבעיה מדובר'' מיהרתי להציב סייגים כדי לחדד את השאלה: ''שכח מבתי משפט, עזוב לרגע את עורכי דין ונניח שאין משטרה... תתרכז רק במהות של השאלה: מה גרוע יותר מבחינתך... שבנך ירים ידיים על אשתו או שהיא תרים ידיים עליו?''

עדיין נשארה תשובתו כשהייתה, חד משמעית ונחרצת: ''הגרוע יותר הוא שהוא יהיה הקורבן!''

''כלומר... במילים אחרות, אתה מעדיף שהוא יהיה זה שמתעלל/העבריין/הפושע, ובלבד שלא יהיה הקורבן?''

''בוודאי!'' הוא ענה.


לקחתי את אותה שאלה שאלתית לחדר המורים וגם שם קיבלתי תשובות זהות – רובן מנשים.
לקחתי את אותה שאלה שאלתית לעוד מקומות וערכתי ''מיני סקר''.
גיליתי כי בחברה שלנו רובם המכריע של האנשים מעדיפים לצדד בצד החזק, המתעלל והעבריין, ומעדיפים צד זה על פני האפשרות השנייה: הקורבן והחלש.

עד כאן הסקר.

ב''מעריב'' התפרסמה כתבה מזעזעת, עצובה וקשה לעיכול. למעשה היא לא נותנת לי מנוח ומחזקת לצערי דברים שכתבתי במאמרי ביקורת קודמים. מדובר במוסף השבת של העיתון מיום שישי י''ב בטבת תשס''ה, 24.12.04, ''השבי השני'' מאת נאוה צוריאל. הכתבה מגוללת את דרכם המיוסרת של החיילים הישראלים שחזרו מהשבי הסורי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, הלומי קרב ונפגעי טראומת השבי. על פי העדויות שבכתבה, אותם חיילים עברו התעללות פיסית ונפשית נוספת לאחר חזרתם לארץ ותוצאותיה השליליות ממשיכות לייסרם עד היום. על ההתעללות של ''השבי השני'' אמונים מוסדות המדינה – כולל צה''ל עצמו ומערכת הביטחון, כאן בתוך ארץ ישראל, עליה הם יצאו להגן.

על פי הכתבה, אותם חיילים לוחמים שחרפו את נפשם למען הארץ, עברו עינויים תחת מסווה ותחת כותרת של שיקום. הם עברו התעללות ממסדית דיקטטורית על ידי גורמים טיפוליים – פסיכיאטרים, רופאים, פסיכולוגים - אנשי מקצוע מטעם המדינה, שחקרו אותם ולשם כך אף ערכו בהם ניסויים ''בשם המדע'' כדוגמת השימוש ב''זריקות אמת''. אנשי הממסד לא בחלו ''באמצעים טיפוליים'' או ב''שיטות טיפול'' כגון: הטחת אשמה בשבויים על נפילתם בשבי, האשמתם בכניעתם, האשמתם בהפקרת חיילים ואחים לנשק, אשמה על נטישת מוצבים ובעצם - על שנותרו בחיים...

יחס זה, של האשמת הקורבן במצבו כקורבן, מוכר לנו היטב מתחום האונס והתקיפות המיניות שעוברות נשים על ידי גברים (ולאחרונה מתקבלות יותר ויותר עדויות מפי גברים שעוברים התעללות מינית ע''י גברים אחרים במסגרת המשפחה או במסגרת יחסים הומוסקסואלים – נושא שיוצא מהארון אט אט).
על פי דרכו ואופיו של אותו היחס; הנאנסת היא האשמה בכך שהיא בעצם הביאה על עצמה את האונס כי לבשה מיני, או כי הלכה עם מחשוף, ומיותר לציין כי על פי הקו הלוגי הנ''ל - יש להימנע מללכת לים עם בגד ים ובכלל חובה עלינו הנשים לכסות את כל הגוף וללבוש רעלה על הפנים – כי רק כך נמנע את האונס הבא.

מיותר לציין כי באיראן, למרות הלבוש ''הצנוע'' – נשים נאנסות מדי יום.

מעניין, כי באותו העיתון ובאותו היום התפרסמה כתבה ארוכה על הגיבור אורי אילן ז''ל (''עד הקצה'', מאת עמרי אסנהיים), שהתאבד בכלא הסורי לאחר שעונה שם קשות וכנראה חשש כי לא יעמוד בעינוייו ויגלה סודות מדינה. אורי אילן השאיר אחריו פתק שהפך למורשת קרב ולסמל גבורה: ''לא בגדתי''.

אכן, אנו חיים במדינה שנלחמת על קיומה יום יום ושעה שעה ורב הסיכוי כי נחיה כאן על חרבנו עוד שנים רבות.
גם אני שילמתי בנפשי את המחיר שגובה מאיתנו המציאות הישראלית והתייתמתי מאב בהיותי ילדה בת תשע. אבי, ארנסט רבינוביץ' ז''ל נפל בעת מילוי תפקידו על הגנת המולדת בבקעה.
כאימא לשלושה בנים אני מוטרדת מדי יום ומשחר ימיהם מעתידם כחיילים בצה''ל. אני מחנכת אותם לאהבת המולדת ולהכרה כי אין לנו ארץ אחרת.
אהבתי לארץ ישראל היא גדולה ורבה.

בצער רב אני מגיעה למסקנה כי החברה הישראלית רואה בקורבן אזרח סוג ב' שזכויותיו אינן שוות אלא פחותות.
הקורבן לעולם אינו גיבור בחייו.
הוא עשוי להיות גיבור במותו.
מכאן לדעתי נובעת התשובה המיידית שניתנת מרחשי הלב ולא מתבונה שכלית לאותה ''שאלה שאלתית'' שבפתח המאמר.

למרות שהקורבן לאלימות אינו העבריין – הרי העבריין הוא זה אשר פגע בו, החברה מעדיפה את העבריין על פני הקורבן. וזאת, אותה חברה שמנסה, מתיימרת וצריכה למגר את תופעת האלימות במשפחה... במצב דברים זה אני שואלת: האם יש לה סיכוי?

והרי בפניכם מוצגת ''תשובה תשובתית'' לשאלה השאלתית:

בין האנשים ששאלתי ב''מיני סקר'' שערכתי קיבלתי את תשובתו של מהנדס בניין. וכך ענה בכתב:

''על שטח בעל מדרון תלול מוצבים שני בתים; האחד - במעלה המדרון, והשני – בגיא.
למניעת סחף מהחלק הגבוה של המגרש אל החלק הנמוך, צריך לבנות קיר תומך.
הקיר התומך נדרש לשם הגנה על בעל הבית שמתגורר בגיא מפני נזקי הסחף והידרדרות אבנים מהשטח שמעל.
על מי לשאת בהוצאות בניית הקיר התומך?

התשובה היא כי במסגרת כללי הצדק, על שני בעלי הבתים לשאת בהוצאות שווה בשווה – זה שפוגע כמו זה שנפגע.''

אני סבורה כי על פי המודל הזה, כאשר דנים באלימות במשפחה - אין הבדל, ואין ''גרוע יותר'': שני הצדדים – האלים והקורבן הם בני אותה החברה.
לא הייתי רוצה שיהא חלקי עם האלים באותה מידה שלא הייתי רוצה להימנות על הקורבן.

יצוין, כי במסגרת הספרות המקצועית בתחום פגיעות הורים בילדיהם – מתועדים מקרים וקיימות תיאוריות בדבר ''העברה בין דורית'' של האלימות במשפחה באופן שהנפגע הופך לפוגע או שהוא משמר את פגיעתו במערכות יחסים עתידיות.
לדוגמא, בספרה ''הורים מרעילים'', מתארת סוזאן פורווארד מקרים של ילדים שנפגעו על ידי הורים שהיו מתעללים באופן מודע ובאופן לא מודע. ילדים אלה גדלו להיות מבוגרים אומללים ומאמללים, אלימים או קורבנות לאלימות.

האלימות במשפחה מכה גלי אדווה ומגיעה לכל מקום באופן שאם החברה אינה מטפלת בכך הרי שהבעיה הולכת ומחמירה בקצב של טור גיאומטרי עולה.
זו הסיבה לכך שאין הצדקה להתייחסות בלתי שווה, כפי שקרה בסקר, בין הקורבן לעבריין, לטובת העבריין האלים.

רצון ההזדהות עם האלים, יותר מאשר עם הקורבן, הוא שורש כל רע, לא מוצדק, לא צודק, ועלול לגרום לטיפול מקצועי מוטה בבעיית האלימות במשפחה – דבר אשר נראה כי הוא קורה הלכה למעשה בחברה שלנו, לצערי הרב.









מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.