הצד השני של הגבעה – א'

בעקבות החיבור ביני לבין האתר קתולים, התחלתי לשים לב לדברים שקודם לכן פשוט הייתי מתעלם מהם. חשבתי שיש עניין לסקור עבור הנוצרים את הצד השני של הגבעה – איך פעילות נוצרית מסוגים שונים נתפסת ומסוקרת אצל היהודים.

תכלת הוא כתב עת למחשבה ישראלית היוצא לאור על ידי מכון שלם. מכון זה מוביל קו חשיבה שמרני ומתמקד בנושאי חברה. כמעט ואינו עוסק בנושאי מדיניות חוץ ובטחון. זהו רבעון המשדר יוקרתיות. יש בו בדרך כלל מספר מאמרים מקוריים בעברית, מאמרים מתורגמים וביקורת ספרים.
ובכן, בתכלת גליון 18 סתיו תשס''ה נתפרסמו שני מאמרים בתחום המעניין אותנו.

האחד: מל גיבסון בוא הביתה!

מאמר זה נכתב על ידי העורך הראשי דוד חזוני בשם העורכים תחת הכותרת דבר המערכת.

הכותב מציין בהערכה את מפעלו של מל גיבסון, המסכן שוב ושוב את ממונו ואת המוניטין שלו כדי להעניק לאמונה באלקים מקום מרכזי יותר בקולנוע.

סדרת הסרטים של גיבסון: לב אמיץ, הפטריוט, חיילים היינו, סיינס, מתארים, לדברי המבקר, דת המקשרת את האדם למשפחתו, לעמו ולמסורתו, המרוממת את בעלי היוזמה, המוכנים להלחם על אמונתם.
קו זה מדבר לא רק אל מרבית הציבור הנוצרי האמריקאי, אלא גם אל מספר לא מבוטל של יהודים.
לדברי המבקר, ''הפסיון של ישו'' מוחק את אישיותו של גיבור הסרט ומתמקד רק בסבלו וביסוריו ובאכזריותם של רודפיו. אין אנו יודעים לשם מה ומדוע הוא מת וכל שנותר לצופה הוא להשתומם לנוכח הפסיביות המוחלטת של ישו בפני הרוע המוחלט.

לכן, מנקודת מבט המוקירה את ערכי המקרא ואת מקומם בתרבות הכללית, ''הפסיון של ישו'' הוא כישלון בקנה מידה תנכ''י.

היות שלא ראיתי אף אחד מהסרטים שעליהם מדובר, לא אחווה שום דעה. כדאי אולי לציין שבניגוד לחששות, כנראה ששום יהודי לא נפגע כתוצאה מהסרט. חזיון הבלהות של המונים מוסתים היוצאים מאולמות הקולנוע ופונים לפרוע פרעות ביהודים התברר כחזיון שוא. מבחינה מסוימת הסרט אפילו הגביר בדרך מוזרה כלשהי את הקִרבה בין היהודים לנוצרים. בסופו של דבר כנראה שסרט משפיע בדרך שבה הצופה רוצה שישפיע עליו.

השני, הוא ''המשיח ועצמת האדם'' שנכתב על ידי הרב מאיר סולוביציק מקהילת ישורון בצפון מנהטן.

זהו מאמר ארוך בן עשרים עמודים. המאמר בא לסקור את ההבדל בין היהודים לנוצרים בתפיסת המשיח. הוא אומר שההבדל אינו בכך שהנוצרים חושבים שהמשיח בא והיהודים מחכים לכך שהמשיח יבוא, אלא הרבה יותר עמוק. לפי הנוצרים, האדם כל כך הרשיע ונפל שאינו יכול להגאל בלי שהמשיח יגאלו. לפי היהודים, לאנושות יש כוחות נפש כאלו שהיא יכולה להתרומם לדרגה שתהיה ראויה למשיח. לפי הנוצרים התרוממות האדם היא תוצאה של ביאת המשיח. לפי היהודים, ביאת המשיח היא תוצאה של התרוממות האדם עקב בחירתו החופשית בטוב.

הנקודה שהרב בחר לדון בה מעניינת, אבל לדעתי זה אינו ממצה אפילו חלק קטן מההבדלים. עיקר העיקרים, שאינו מתיחס לנקודה העיקרית. נקודה זו כבר ניסח הרמב''ן בדבריו לפני המלך ז'אק הראשון מלך ארגוניה בויכוח שנמשך בימים 20, 27, 30, 31, ליולי 1263.

הרמב''ן אמר למלך שעיקר הדין והמחלוקת בין היהודים לנוצרים אינו בשאלה אם המשיח בא או לא, אלא הוא במה שאתם אומרים בעיקר: האלוהות דבר מר מאוד - שיהיה בורא השמים והארץ וכל אשר בם חוזר ועובר בבטן יהודית אחת ויגדל בו תשעה חודשים וייוולד קטן ואחר כך יגדל ואחר כך יימסר ביד שונאיו וישפטוהו משפט מוות וימיתוהו ואחר כך תאמרו שחיה וחזר למקומו הראשון. לא יסבול דעת יהודי ושם אדם ולחנם והבל תדברו דבריכם, כי זה הוא עיקר מחלוקתנו. אבל נדבר מן המשיח כאשר הוא רצונכם.

כך שדיון בשאלה שהרב דן בה, שהיא מה הם כוחותיו של האדם ושל האנושות לפי היהדות והנצרות, מחמיץ לא מעט את לב הענין.

ראוי לציין שהרמב''ן נשאר בחיים לאחר הויכוח וזה דבר לא רגיל. כיוון שגדולי ישראל היו באים לויכוחים כשהם לבושים בתכריכים מתחת לבגדיהם. שהרי אם יפסידו בויכוח לדעת הנוצרים, ישרפו על המוקד, ואם ינצחו הרי בוודאי ובוודאי שישרפו על המוקד. אבל בכל זאת המלך לא היה מוכן, ואולי לא היה יכול היה, לערוב לבטחונו ולכן הציע מתנת כסף גדולה בתנאי שיצא מהמדינה וכך עשה הרמב''ן ועלה לארץ ישראל.

אם יגמור ה' עלי לטובה יהיה המשך לסקירה זו.