לבי למשפחות ששכלו את יקיריהם מכל סיבה שהיא. אני למוד שכול, אולם לבי והערכתי לאותן משפחות אשר במות יקיריהן מציינת הטלוויזיה ש''על פי בקשת המשפחה לא צילמנו את הלוויה''. בעולם התקשורת הפרוע והפרוץ של ימינו עדיין ישנה גומחה של הפרט שהיא לא מגיעה אליה – הקבר. זאת, כאמור, אם המשפחה לא מאפשרת צילום.

והנה, ב''מבט'' של יום ב' נחשפו הצופים לטקס קבורה של עצמות הוריו של מתנחל בחבל עזה, באומרו כי זה היה חלום חייו להביא לקבורה את הוריו מצרפת בחבל עזה. לא שמתי לב אם הידיעה הופיעה בעיתונות, ואם כן אז כנראה בצורה לא בולטת. אולם האירוע היה מיועד לחשיפה מקסימאלית וזאת אפשר לקבל רק בטלוויזיה.

כאשר יהודים קוברים מת, התפילה כוללת את המשפט: ''ינוח בשלום על משכבו ונאמר אמן''. המקום היחידי שהמסורת היהודית מתייחסת בחיוב להעברת עצמות היא ירושלים. אך מהי המסורת של הוצאת עצמות מן הקבר, לעומת קידוש נחלת פלשת.

לא די שאנשים, כמו אותו מתנחל, תקעו יתד באדמה זרה שהייתה חלק מארץ פלשתים, אלא הם מחללים את כבוד המת כדי להביא אותו לקבורה ב''אדמת נכר'' כאשר בסופו של דבר הוא יטולטל שוב. פולחן המוות זר למסורת היהודית: ''לא המתים יהללו יה...'' אבל הנה יש כתות בתוכנו שסוגדות לו. יחי פולחן המוות, והעיקר שיראו זאת בטלוויזיה.