''אימא נפלה לי שן... כמה תתני לי?''
''שום דבר לא אתן לך, לא עשית בשביל זה כלום! אולי פיית השיניים תיתן לך'', קרצתי אליו.
''נו אימא, בחייך! את באמת חושבת שבגילי אני מאמין לשטויות האלה?''
''אם אתה לא מאמין אז כנראה שהיא לא תיתן לך'' אמרתי לו.
''למה?'' האח הקטן התערב, (הוא בן תשע).
''כי ילדים בני אחת עשרה כבר לא מאמינים בפיות. הם מאמינים בשחקני כדורגל'', הסברתי לו, ''והפייה באה רק למי שמאמין בקיומה''.
''אבל יש פיות, נכון?'' הקטן התעקש.
''זה תלוי בן כמה אתה'', האח הגדול אמר לו ואז הבזיק במוחו רעיון...
''רגע, אם אני אמכור לו את השן שלי... אז היא תבוא אליו?'' שאל.
''לא'', מיהרתי להשבית את השמחה, ''הפיות לא טיפשות, אי אפשר לעבוד עליהן, הפיות הן גם יפות, גם טובות וגם חכמות... אבל כל הכבוד על הרעיון''.
''איך את יודעת אימא? פגשת פעם פייה?'' שאל הקטן, ''למה אני אף פעם לא פוגש פיות?''
''בטח שפגשתי, אימהות פוגשות הרבה פיות, תשאל את אימא של תומר, את אימא של רועי, את אימא של מקסים ואת אימא של אלי''.
''אימא... אני חושב שאין דבר כזה פיות'', אמר בן התשע לאחר מחשבה עמוקה.
''ואלוהים יש?'' שאלתי.
''ברור שיש אלוהים'', אמר.
''איך אתה יודע?''
''כי מי ברא את העולם?'' ענה כמו כל יהודי - בשאלה.
''אז אם אתה מאמין באלוהים, למה שלא תאמין בפיות...?'' הצעתי.
''כי לא נראה לי שהיא באמת באה להניח מתחת לכרית שלי שני שקל או פלסטלינה...'' אמר.
''אז אם אתה לא מאמין בדבר כל כך פשוט וקל... למה אתה כן מאמין שאלוהים ברא את העולם?''

עד כאן שיחתי עם הבנים ועוד נחזור אליה.
יש אלוהים או אין אלוהים – זה לא ממש משנה. יש פיות או אין פיות – גם זה לא ממש משנה. כל אחד מסתובב בעולם הזה חסר תשובה לשאלות רבות העוסקות במשמעות החיים, בבריאת העולם, באינסוף, בתחילת הזמן...
ולעולם לא נדע, ל ע ו ל ם ! כאשר אלוהים ברא את העולם, כמסופר בספר בראשית – ברור לכל שהוא לא יצר אותו מכלום שהרי היה אז ''תוהו ובוהו'' – ומי ברא אותו?

בין אריסטו שטען כי העולם קדום (היה קיים מאז ומעולם) ובין הרמב''ם שטען כי העולם נברא – למרות חילוקי הדעות הבסיסיים, יש הרבה מהמשותף: שניהם משתמשים בפילוסופיה - מערכת טיעונים המבוססת על מושגים ועל שיטת הסקה הגיונית ושניהם לא יכולים להוכיח כלום. הרמב''ם הגדיל לעשות כשאמר שמבחינתו נושא האמונה באלוהים – אינו טעון הוכחה כלל ועיקר. יתירה מזו, לטענתו קיום ה' אינו בר הוכחה. הוא ביטל את שאמרו הפילוסופים הערבים אשר טענו כמוהו שהעולם נברא- רק משום שהם לדבריהם ''הוכיחו'' את הדבר. טען הרמב''ם – אם מישהו יבוא ויפריך את הוכחתם – אז לא נאמין בקיום האלוהים?... לא ולא: קיום האל הוא נושא אמוני וככזה – הוא אינו טעון הוכחה. ועוד, שכלו של האדם לא מאפשר הגעה להוכחת הדבר.
נוח לי עם גישתו בעיקר משום שהיא לא מתיימרת לקדם אותנו לשום מקום.
אבל כמו עם האמונה בפיית השיניים המתגמלת בשקל או שניים ומבטלת את הפחד מנפילת השן, כך גם האמונה מביאה לקיום מצוות ולמעשים טובים, ומתגמלת את היחיד ואת החברה כולה.

ולאן כל זה חותר?
כשהתלמידים שלי נכנסים לכיתה ומנשקים את מזוזת הדלת אני תמיד שואלת אותם: ''למה אתם עושים את זה?''
''כי זה קדוש'' הם אומרים.
''מה קדוש במזוזה?'' אני שואלת.
''נו... את יודעת, המזוזה זה דבר קדוש'', הם מתעקשים אבל לא ממש מתקדמים.
''אבל מה עושה אותה לקדושה? למה שלא תנשקו גם את הספר אנגלית, או את המורה להתעמלות?''
''המזוזה שומרת עלינו'', הם עונים.
''אההההה! הבנתי. אבל איך היא שומרת עליכם? יש לה לב? יש לה ראש? היא מרגישה שאתם מנשקים אותה? היא יודעת את זה?''
בשלב הזה אני ה''מורה'' והם ה''נבוכים'', אבל הם לא מוכנים לוותר על האמונה.
אין לי בעיה עם כך, אבל יש לי בעיה עם חוסר הרצון ועם חוסר הניסיון להתמודד עם השאלות.

בין המדענים יש חובשי כיפות ויש חילונים. אין לא לאלה ולא לאלה תשובות מוכחות לשאלות מביכות כמו למה יש יקום? בשביל מה קיים העולם? בשביל מי זה נוצר? האם העולם נברא? מתי, בדיוק קרה הדבר?

אבל הערך טמון בדרך ולא בקו הגמר: הערך האמיתי טמון בדו-שיח שמתפתח בין בּני לביני, בקרב תלמידיי, בין בני האדם באשר הם. כך מתפתח המדע, וכך מתפתחת החשיבה האנושית.

כה חבל שלא רק בדו-שיח מדובר כי אם גם במלחמות עקובות מדם, בהשמדת עם, באינקוויזיציה, במסעי צלב וברדיפות בשם הדת.

לא לכך התכוון המשורר.

הבטחתי לחזור לבניי... ובכן, הגדול כאמור מאמין בשחקני כדורגל. הוא גם מאמין באמונה שלמה כי הוא הכוכב הבא וכי דרכו אל האושר מובטחת.
לא ממש התלהבתי מ''הדת'' שבחר לו, אבל לצאת חוצץ כנגד זה?! השתגעתי?
אז החל דו-שיח מעמיק ביותר בעיקרי האמונה ומכאן למדנו סטטיסטיקה (מהם הסיכויים שלך להיות הכי טוב בקבוצה, בחיפה, בצפון... בארץ?), מהם הסיכויים שלך להיות מאמן או לנהל קבוצה? (כמה כאלה יש בכלל?) עסקנו גם בניתוח תרחישים: מה יקרה אם תשבור רגל? מה יקרה אם יגידו לך באמצע משחק שאתה בן נעוות המרדות (בשפה אחרת כמובן)? עסקנו גם בפוליטיקה של הכדורגל, בצד האפל של הכדורגל וגם בכדור עצמו שבמיוחד בכדורגל – הוא עגול! (לא יאומן...)

אבל בני, מאמין אדוק, דבר לא יניענו מאמונתו והוא בטוח שיום אחד גם אני אזכה לראות את האור, כרגע אני סתם ''תינוק שנשבה''. והטוב שבדבר הוא שכבר הסבירו ושנו מנהלי קבוצת הנוער אליה משתייך בני המוכשר, כי תנאי להיכלל בשורה הראשונה של הכדורגל העולמי הוא הישגים גבוהים בלימודים, ידיעת אנגלית על בוריה, ועוד, וכן כי עצם האימון הגופני והתרגול הוא כמובן חיובי. כך שהדרך - ערכים נפרדים לה מהמטרה...

כך שבכל זאת יצא מתוק מעז: הוא בהחלט מבין שבמסגרת המצוות שעליו לקיים – הוא חייב להתייחס ללימודים ברצינות, להכין שיעורים, ללמוד יפה ולהתייחס יפה למוריו.
ועל כך נאמר: אמן.

---