המאמר הופיע באתר של המחבר.בראיון לארי שביט, בכתבת- שער במוסף ''הארץ''(8.10.2004, אשר ה''סקופ'' שלו התפרסם בעיתון ב- 6 לחודש) התבטא יועצו הבכיר ביותר של ראש הממשלה, דב וייסגלס כי יוזמת ההתנתקות מעזה [שהפטנט עליו רשום על שמו. צ.ג] תכליתה להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל.
הראיון במלואו התפרסם, כאמור בגיליון סוף השבוע של העיתון, אבל יום לאחר ש''הארץ'' נתן לו פרסום מוקדם בידיעה הראשית בעמוד א', הבית הלבן וה''סטייט דפרטמנט'' הבהירו בשפה שאינה משתמעת לשני פנים, כי בעיניהם ''מפת הדרכים'' חיה וקיימת ועליה התחייב ראש הממשלה. ואכן לשכת ראש הממשלה הבהירה כי מר שרון דבק ב''מפת הדרכים'' כפי שהיא סוכמה עם הנשיא בוש. וייסגלס מצידו הודיע כי הדברים הוצאו מהקשרם וכי כוונתו הייתה שכל עוד אין שותף לשיחות מדיניות מתבקש הצעד הישראלי החד צדדי.
מכיוון שהשימוש המרובה ב''הוצאה מן הקשר'' מכוון לתקשורת, הרי התקשורת יכולה גם להכניס את הסוגיה להקשרה- האמיתי.אין להעלות על הדעת שהצהרה מהדהדת כזאת של עוזרו המדיני הבכיר והנאמן של ראש הממשלה, ניתנה
על דעת עצמו, בלי לקבל על כך הכשר מוחלט מצד שרון. מאידך אין להעלות על הדעת שלאחר הסטייה הזאת לסמטה האפלה, לא חוזרים למסלול הראשי של ''מפת הדרכים'' (נכון יותר מפה של אבדן דרך ששמורה רק אצל הקרטוגרף מבלי שהצדדים יעשו שימוש בה) ולהביך את בוש ערב הבחירות.
המסקנה היא שכל העניין הוא תסכית, או תסריט, או ''ספין'' שבא בראש וראשונה לרמוז רמיזה גסה לחברי הליכוד הסוררים ולרוב המתנחלים שאביהם הרוחני ותומכם המעשי, לא סטה לגמרי מ''דרך הישר''. בהנחה שהנשיא בוש, חודש לפני הבחירות לא ירצה לעשות מזה ISSUE יוצר כותרות, באה התגובה מוושינגטון והתשובה משרון שמאומה לא קרה, פשוט החלקה על קליפה של בננה, שבגינה לא נשבר כלום, לא זקוקים לגבס וממשיכים לפי מפת הדרכים.
ללמדכם שאמירתו של הנרי
קיסינג'ר שבישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד, חלה הפעם גם על נשיאו ג'ורג' בוש. ההבדל הוא בכך שכאשר יסתיים פסטיבל הבחירות בארה''ב, בוש או המועמד הדמוקרטי ג'והן קרי, יצטרכו לנהל גם מדיניות חוץ. ובמסגרתה גם מקומנו לא ייפקד. באמריקה, לאחר שנגמר ''קרנבל הבחירות'', חוזרים ל''ביזניס'' וכל השאר, כולל המילים היפות כמו ה''קונפטי'' מושלך לפח.
מבחינתנו, אזרחי ישראל, תרמית זאת זועקת. ראשית לעצמה. אם ההנחה הזאת נכונה הרי צודקים הפלשתינאים בקובעם שכל עניין הנסיגה מעזה היא פצצת עשן סמיך כדי לכסות על המשך השליטה בשטחים מחוץ לעזה (ולשם אפשר הרי לחזור). שנית, מתייחסים אל העם כאל חבורת אטומים, שהתרגל כבר לספינים, לתרמיות פוליטיות, כאשר יד שמאל יודעת יפה מה עושה יד ימין.
מנחם בגין כאשר חתם על הסכם קאמפ-דיוויד ליציאה מסיני הצהיר בצורה ברורה למדי, שזה המחיר שהוא משלם בעבור הישארות ביש''ע. שרון לא מוכן להצהיר על כך, אבל הוא מוכיח שזאת כוונתו. וזאת הסיבה, לפחות הבולטת, שהוא כלל אינו מעוניין בהסכם על נסיגה מעזה.
שכן הסכם כלשהו עם הפלשתינאים יהיה חייב לכלול בתוכו התייחסות לשאר השטחים הכבושים. זאת שרון לא רוצה. אלה שתומכים בצעד הזה (ואני נמנה איתם), אף שמכירים היטב את השיטות של ראש הממשלה אריאל שרון,
מאמינים כי היציאה מעזה תיצור דינאמיקה, וכל עיכוב בתהליך שישבש אותה ישים קץ למה שאנו רגילים לקרוא ''חלון הזדמנויות''. וזה שם המשחק. אלא שהציבור בישראל, ככל שיהיה אדיש ועייף מן ה''ספינים'' הפוליטיים, ראוי, גם מוסרית וגם פוליטית, שההנהגה לא תתייחס אליו כאל עדר או כאל צופים בקרנבל מסכות. באמריקה בעוד חודש ייגמרו הפסטיבלים, ואילו אצלנו יש שחושבים שכל יום פורים. אבל אל נטעה: לא כל יום פורים, וודאי שלא לאחר הימים הנוראים, עם ובלי מירכאות כפולות.
''נשף המסכות'' של אריאל שרון ודב וייסגלס
