לאן ומדוע מתדרדרת מערכת החינוך והתרבות שלנו

”OCCIDIT MISEROS CRAMBE REPETITA MAGISTROS“

פתחתי באימרת הכרוב המפורסמת של יובנאליס מפני שלהרגשתי ולהבנתי מתייחסת המדינה לחינוך ולתרבות כאל דבר שאינו ראוי להתייחסות רבה יותר מאשר ראש כרוב שצנח במקרה מעגלת הירקן והתגלגל לשולי רחוב - התייחסות העשויה להסביר את מצוקתם הכספית והרוחנית של המורים בימינו, מפני שלא די בכך שֶמאלצים אותם לפטם את תלמידיהם שוב ושוב באותו כרוב –גם קוצבים להם שכר זעום ומביש, אשר לעתים לא משאיר להם עצמם ברירה אלא להתאדש, להרים ידיים, להיכנע ולהתפטם במתכוני כרוב.

שמא תאמרו: הכרוב יפה לבריאות, שהרי הוא עתיר פיטו-כימיקלים חיוניים... אך מיהו זה הרוצה והיכול לקיים ולהתקיים על הכרוב לבדו?

פעם, לפני שנים רבות, בימי ראשית המדינה, היה שכר המורים שווה לשכר חברי הכנסת; אנשים בעלי השכלה רחבה ומזג חינוכי שמחו להקדיש את חייהם להוראה. פה ושם היו גם אנשים נעימי הליכות ובעלי רמה תרבותית גבוהה שפנו לפוליטיקה והפכו לחברי כנסת ואפילו לשרים, אבל העתיד של מערכת החינוך ניראה ורוד וצח והיה ברור שהטובים ביותר יפנו להוראה.

כיצד נשתבשה דרך המלך והפכה לדרך חתחתים?

מאז ומעולם ידעו שרים ורוזנים כי ככול שירבו במדינותיהם בורים מתלהמים ועמי ארצות גסי-רוח – כן יתנשא מעמדם ותחזק שׂררתם, שהרי גלוי וידוע כי, בסופו של דבר, בנפול לידיו כוח הבחירה, מסגיר המון נבער מדעת את השליטה בו לידי בעלי הממון ורודפי השררה.

הינה כי כן, לא עברו ימים רבים מאז קמה המדינה, והכורת החל לרדת על מערכת החינוך: בד בבד עם שחיקת שכר המורים נדחסו ארבעים ויותר תלמידים לכול כיתה; לא שלא היו אז חס וחלילה ידיים עובדות לבניית כיתות לימוד ראויות לשמן במקום כלובי-עופות (כלעג לרש: דווקא העופות חיו אז ברווחה יחסית וכולן, ללא הבדל גזע וצבע, הטילו ביצי-חופש); לא שחסרו מורים אקדמאים בכול תחום, ובהם רבים שהיו בעלי השכלה רחבה ובקיאים בכמה וכמה תחומים, כנהוג באותם ימים; לא שגלי העלייה מארצות המצוקה חייבו הקפאת מִספר המורים ודחיסת כמות מירבית של תלמידים לכול כיתה; לא שלא היו משאבים כספיים להעמיד את מערכת החינוך והתרבות בראש סולם העדיפויות הלאומי – היו גם היו, אך הם החלו לזרום ולהיספג בתוך מוסדות השילטון עצמם, שגדלו פרא והפכו לבורות ענקיים ללא תחתית: בזה אחר זה החלו להישלח לעזאזל החינוך והתרבות, הבריאות והחקלאות, ועימם נזנחו ונשחקו עד עפר רוב העוסקים בעבודת-כפיים שלא זכו להיכלל באחד ממשרדי הממשלה המתרבים ובצמרות המונופולים שהמדינה עודדה את הקמתם וחפצה ביקרם.

עדיין זכורים לי מורים רבים (בעבר הרחוק היו כידוע, לטוב ולרע, הרבה יותר מורים מאשר מורות) שהיו מחזירים מחברות בחינה עם הערות אשר השתרעו לא פעם על פני עמודים אחדים ובסופן, לעתים קרובות, ציון גבוה שאף הוא נומק והוצדק ולרוב גם צָדַק; אין ספק כי מורים אלה הקדישו שעות רבות מזמנם הפנוי וממרצם להכנת הבחינות ולבדיקתן, אך עם השחיקה המתמשכת בשכר המורים והתדלדלותו הטבעית של הדור הראשון, דעכה תחושת השליחות ולא הצליחה עוד להלהיב את אלה שהיו אמורים להיות דור ההמשך ולעורר אצלם מוטיבציה לבחור במקצוע ההוראה; מישרת המורה הפכה עד מהרה למשנית בפרנסת המשפחה וראשונים החלו הגברים להדיר ממנה את רגליהם. לא ייפלא איפוא שההוראה ידועה כיום כמקצוע בו יש רוב נשי, והיא רחוקה מלתגמל כראוי את העוסקים בה – נשים וגברים כאחד.
היכן תמצאו בימינו אלה תלמידים הנִשבּים ונשבעים בדברי מוריהם, כפי שנהגו להישבע תלמידיו של פיתגורס או אסתרין או זינגרוב ודומיהם? מה יש לדבר: הִתהפך לו הגלגל, ולא עוד ''לפום צערא אגרא'' אלא: ''באין שכר ראוי - אין מאמץ רצוי'' וההבדל הוא תהומי עד כדי כך שראשית חוכמה דרושה מהפכת שכר בחינוך.

אך הינה ראו זה פלא: שכר חברי הכנסת שהיה פעם ,כזכור לטוב, זהה לשכר המורים, עבר זה מכבר מהפכה כזאת, נפרד בגסות מתאומו ועלה ושמן ובעט, תוך כדי התדרדרותם האידיאולוגית והתרבותית של אנשי הסיעות בלי הבדל מפלגות, סיעות ופלגות.

מאליו יובן כי לא רק שכרם של חברי הכנסת לבדם במחדל החברתי הזה:

שכרו של מי שאמור להיות האזרח מִספר אחד במדינת ישראל, הלא הוא נשיא המדינה, הפך לחוכא ואיטלולא לנוכח שכרם של רבים במשק המדינה, החל בצמרות המוסדות הפיננסיים, עבור בבכירי חברת החשמל וכלה בראשי מונופולים שונים הפועלים בחסותה ובעידודה של המדינה והופכים לקרטלים מפלצתיים ותובעניים אשר למדינה אין עוד לא כוח ולא עוז לפרקם.

אם לא תתחולל במהרה בימינו מהפכה בשכר המורים, וכתוצאה ממנה מהפכה בדרישות המקצועיות מהמבקשים לעסוק בהוראה - יקומו לנו דורות של חסרי השכלה כללית, שיגדלו דורות של נטולי השכלה כללית, ובסופו של דבר ''נתברך'' במקצוענים צרי מוחין, שיותר מאשר תורתם אומנותם, תהיה איוולתם אומנותם.

ולסיום, לזיכרו של קאטו הזקן, לא נותר לי אלא להזכיר שוב ושוב כי מתהלכים בינינו כאלה אשר החילו עלינו את מיגבלות סל הבריאות, אך שכחו משום מה להחיל אותו על עצמם, על בני משפחותיהם ועל אלה שהם חפצים ביקרם.
נחשו בעצמכם.