הדרך לשלום במזרח התיכון

על-פי האיסלאם, שלום של ממש, דהיינו ''סולח'', קיים אך ורק בין מדינה מוסלמית למדינה מוסלמית אחרת. בין מדינה מוסלמית למדינה שאינה מוסלמית, על-אחת-כמה-וכמה – יהודית – לא יכול לעולם לשרור מצב של ''סולח'', אלא אך ורק ''סאלאם'', או ''הוּדְנָא'', שהם ''אי-לוחמה'' (ולא: ''שלום''!) או ''שביתת-נשק''.

גם אם מצב זה, של שביתת-נשק למעשה, נמשך זמן רב, הוא אינו אלא זמני. מצב זה בולט במיוחד ביחסי ישראל-מצרים. יחסים אלה מוגדרים בדרך כלל כ''שלום קר'', אך למעשה הם אינם אלא מלחמה קרה לכל דבר ועניין.

המסקנה המתבקשת מניתוח זה היא חד-משמעית:

לא ייתכן, לעולם, שלום-אמת בינינו לבין הערבים.

כאן, כביכול, אמור להסתיים הניתוח. וכי מה עוד יש לומר? הנה נידון העם היהודי לנהל מלחמת-נצח נגד רבע מיליארד ערבים, ועוד כמיליארד מוסלמים אחרים – מלחמה שבה לבטח יפסיד העם הקטן.

ואולם, בכל זאת מחוייבים אנו לכותרת המאמר, שהיא, כזכור: ''הדרך לשלום במזרח התיכון''.
ראשיתה של הדרך לשלום, היא מהפך של 180 מעלות בתפיסה:

1. יש להפנים היטב את ההבדל התהומי שבין הסכם שלום, לבין שלום.
2. לפיכך, יש להפסיק באופן מוחלט את הרדיפה הפתולוגית אחר ניירות וחתימות, ולהתמקד במציאות בשטח.
3. יש לזכור, שהעדר שלום, אין פירושו בהכרח מלחמה.

יתר-על-כן: התקווה שאנו מציעים, נובעת מההערכה, שניתן להגיע למצב קבוע של אי-לוחמה במזרח התיכון.

כיצד?

ובכן, כלל מוכח ביחסים הבינלאומיים, קובע כי מדינות דמוקרטיות לעולם אינן נלחמות זו בזו.

שימו לב: אין פירוש הדבר שמדינה דמוקרטית לא היתה ולא תהיה מעורבת בשום מלחמה, אלא שאף פעם לא נגד מדינה דמוקרטית אחרת.

מלומדים רבים, אשר חקרו את הנושא לעומק¹, הגדירו את מונחי היסוד כך:

מדינה – ארץ שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו בה למעלה מחצי מיליון תושבים, ושזכתה להכרה דיפלומטית.

מלחמה – סכסוך מזויין, שבו נהרגו לפחות אלף אנשים בקרבות.

דמוקרטיה – מדינה שבה קיימת זכות הצבעה לשני-שלישים לפחות מהגברים המבוגרים; שבה התבצעו חילופי שלטון באמצעות בחירות חשאיות, לאחר התמודדות בין שתי מפלגות עצמאיות לפחות; שיש בה חופש ביטוי, פולחן והתאגדות, ושבה הממשלה כפופה לחוק.

בהתבסס על הגדרות אלה, הגיעו שורה ארוכה של חוקרים למסקנה, כי:

מתוך למעלה מאלף התנגשויות מזויינות חמורות, שהתרחשו על פני מאתיים השנים האחרונות לפחות, שבהן היו מעורבות מאות מדינות –

לא היה אפילו מקרה אחד ויחיד של מלחמה בין שתי מדינות דמוקרטיות.

הסיבות לכך ידועות, ואף הגיוניות למדי:





מלומדים מהצד הנגדי, אשר ניסו לערער על הכלל המוצק הזה, העלו בעיקר שתי דוגמאות:

מלחמת האזרחים האמריקנית בשנים 1865-1861, וכן מצב המלחמה ששרר בין פינלנד לבריטניה בזמן מלחמת העולם השניה.

ובכן, מלחמת האזרחים האמריקנית, התנהלה בתוך אותה מדינה – ולא בין שתי מדינות עצמאיות. אך גם אם לוקחים דוגמא מפוקפקת זו בחשבון, הרי שיוצא מן הכלל זה – דווקא מדגיש את הכלל. ואפילו אם מחשיבים את הקונפדרציה של הדרום כ''מדינה'' – הרי שזו מדינה שקמה כתוצאה של מרד צבאי ובמצב מלחמה – וודאי שלא הוכחה כדמוקרטית.

הדוגמא השניה, איננה אלא התחכמות מפולפלת, שהרי גם אם נכונה העובדה שהוכרז מצב מלחמה בין פינלנד לבריטניה, אל לנו לשכוח שלא נורתה ולו יריה אחת בין שני הצבאות הללו!

המערערים על הכלל שלעיל, מודעים היטב לחולשת טיעוניהם, ולכן הם מנסים לתרץ בהסברים נוספים, מדוע לא פרצה מלחמה - בין שתי דמוקרטיות - במקרה זה או אחר.

אך בסופו של דבר, ישנה הסכמה כללית על העיקרון היסודי – שדמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו.

כל זה יפה ונכון, במישור התיאורטי, אולם כאן עשויה לעלות טענה, שאין זה מהווה פתרון מיידי למצב.

הטענה הזאת נכונה, אך לא רלוונטית, מפני שאין אנו מציעים פתרון פלא או שיקוי-קסמים, אלא דרך, שתביא אור בקצה המנהרה.

הבנה בסיסית זו, צריכה להוביל אותנו לפעול בזירה הבינלאומית על-מנת להבהיר את הנקודות הבאות:

שורש חוסר היציבות במזרח התיכון איננו ה''בעיה הפלשתינית'', לא קשור ל''שטחים'', או ל''כיבוש'', אלא נעוץ בתרבות הפוליטית הרווחת במזרח התיכון.
לפי המצב כיום, אין אפילו מדינה ערבית דמוקרטית אחת, והמזרח התיכון הוא הכלאה קטלנית בין משטרים רודניים אלימים ונשק הרסני בכמויות עצומות.

לפיכך, עלינו לחתור, בשיתוף פעולה עם ארצות-הברית ומדינות מערביות נוספות, וכן עם טורקיה ולא פחות חשוב עם הודו, ליצור לחץ כבד על מדינות ערב, לשם ביצוע רפורמות דמוקרטיות, שיכללו מתן חופש ביטוי, חופש פולחן, חופש התאגדות, וקיום בחירות חופשיות, חשאיות, וקבועות.

עלינו לבנות ברית אסטרטגית, עם כל המדינות הנזכרות לעיל, לא על בסיס ''ידידות בין עמים'', אלא על סמך העיקרון שהדמוקרטיה מקדמת את השלום ואת היציבות, ומפחיתה את האלימות - יותר מכל דבר אחר, ודאי וודאי הרבה יותר מאשר מסירת ''שטחים''.

תפיסה זו איננה אופיינית לימין בלבד: שמעון פרס, בספרו משנת 1993, ''מזרח תיכון חדש'', מסביר:

המזרח התיכון זקוק לדמוקרטיזציה כאוויר לנשימה. לא רק בשל הממד הערכי של הדמוקרטיזציה כתהליך להבטחת חופש האדם וחירות אזרחית, אלא גם כדי לשמור על השלום...

...בסופו של דבר אין רווחה אמיתית ואין שגשוג כלכלי לאורך ימים, אלא במסגרת דמוקרטית, וגם הביטחון הלאומי והאישי אינו מחזיק מעמד לאורך ימים, אלא במסגרת דמוקרטית. המשטרים הטוטליטאריים התגלו כבר כיקרים ובלתי יעילים, גם מבחינה כלכלית. הם חייבים לקיים משטרה חשאית גדולה, צבא זוהר ומצוחצח, צנזורה ענפה וחשדנות מתמדת. הם אחוזי פחד ומפיצי חרדה.

עמ' 64

עלינו להדוף את הלחצים המתמידים על ישראל, באמצעות העמדת נושא שינוי המשטרים במזרח התיכון בראש סדר העדיפויות של העולם המערבי, ולחתור למצב שבו כל ויתור או סיוע למדינות ערב, מסוג כלשהו – יותנה בדמוקרטיזציה של המשטר.

עלינו לנהל תעמולה רצופה ובלתי-מתפשרת, בכל האמצעים שברשותנו, על-מנת לחשוף את קלונם של המשטרים הרצחניים בארצות-ערב: את מצבן הנחות של הנשים, האפליה נגד נוצרים ומיעוטים אחרים, את העדרם של חילופי שלטון בבחירות חופשיות, את סתימת חופש הביטוי, את רדיפת מתנגדי המשטר וההוצאות התכופות להורג, ואת השחיתות העמוקה של השליטים, עקב היותם משוחררים מלמסור דין וחשבון בפני פרלמט חופשי ועיתונות חוקרת. אין להירתע גם מפני ניהול תעמולה ישירה בערבית, לכל ערביי האזור. אם הסורים, החיזבאללה וערביי יש''ע משדרים אלינו בעברית, אם ארצות-הברית תיכננה להקים את ''קול אמריקה'' בערבה, לצורך תעמולה בגוש הסובייטי דאז – גם אנחנו יכולים.

הדרך לשינוי התרבות הפוליטית הערבית היא ארוכה ורצופת קשיים. ראינו כיצד בשנת 1992, ניצחה ''חזית ההצלה האיסלאמית'' בבחירות באלג'יריה, אולם אין קיצורי דרך. מצד שני, ראינו כיצד לאחר כשלון המהפיכה האיסלאמית באיראן (שהיא מוסלמית ולא ערבית), נבחר פעמיים הנשיא חאתמי, ותומכיו השיגו רוב גדול בפרלמנט, בניגוד מוחלט לעמדת הקנאים האיסלאמיים, יורשיו של חומייני. אמנם נכון, שאיראן רחוקה עדיין מלהיות דמוקרטיה – אך המערב, בנחישות ובחוכמה, יכול לסייע בקידום התהליך, וגם מתוך ארצות ערב עשויים לקום אינטלקטואלים וגורמים חברתיים נוספים – שיזרזו את התהליך.

בשלב זה, גם אם ישנה הסכמה שהדרך נכונה ואף מעשית לטווח הארוך, עשויה לעלות תהיה נוספת: האם זכאי המערב, מבחינה מוסרית, לקבוע למי מהמדינות כיצד ייראה משטרן.

ובכן, התשובה היא בהחלט כן. לאחר שיפן הקיסרית וגרמניה הנאצית הפסידו במלחמת העולם השניה, שלטונות הכיבוש האמריקניים כפו בכוח את המשטר הדמוקרטי על שני עמים אלה, וכיום, 55 שנה מאוחר יותר, מסתבר שמדובר בהצלחה מסחררת: במקום שיהוו יפן וגרמניה איום מתמיד על העולם – הפכו שני העמים, היפני והגרמני, לחלוצי האלקטרוניקה, התעשיה, התרבות והקידמה, במקום להיות אבירי המוות ומפיצי ההרס.

גם בימינו אנו, בשנות התשעים, הטילה ארצות-הברית סנקציות על סין, בעקבות אירועי טיאנאנמן, שבהם רמסו טנקים סיניים את הסטודנטים המפגינים למען דמוקרטיה, ובימים אלה ממש חזינו בהחלפת משטר הטאליבאן המטורף באפגניסטן, ומשטר סדאם חוסיין בעיראק, על-ידי ארצות-הברית.

מתי אכן יהפכו משטרי ארצות-ערב, חלקם או כולם, לדמוקרטיים? קשה להתנבא. הדבר תלוי גם במידת העקביות המערבית. זה יכול להתרחש בעוד 25 שנה, 50 שנה או אף יותר.

ובעוד אנו ממתינים, עלינו להמשיך ולטפח את עוצמתו של צה''ל, ואת חוסנה של מדינת ישראל, לשם שמירת מאזן ההרתעה. אם נפעל בנחישות ובתבונה, אופי ההמתנה יהיה שונה לחלוטין: במקום שכל עיני העולם יופנו אל מדינת היהודים בשאלה: ''מתי תיסוגו כבר, מתי תוותרו כבר לערבים?!'', יופנו עיני העולם אל הערבים בשאלה: ''מתי כבר תהפכו לדמוקרטיים''?!

אל לנו להיבהל מהמתנה. ארצות-הברית המתינה 74 שנים, עד שהמשטר הרודני ברוסיה הסובייטית התמוטט וקרס, בעיקר מבחינה כלכלית, והפך למשטר דמוקרטי. היום, אף אחד אינו מעלה בדעתו שתהיה מלחמה בין ארצות-הברית לרוסיה, מה שהיה אפשרי לפני 20 שנה בלבד.

ואז, כאשר יגיע להבשלה השינוי היסודי בתרבות הפוליטית במזרח התיכון, אין הדבר מבטיח שהמחלוקות ייפתרו. ישנם סכסוכים רבים בעולם, כמו הסכסוך על חבל טירול בין אוסטריה לבין איטליה, או המחלוקת בין יפן לרוסיה על שני איים קטנטנים, שבגללם מסרבת יפן לחתום על הסכם שלום עם רוסיה, שיסיים את מלחמת העולם השניה...

גם במזרח התיכון הסכסוך לא ייעלם,

אבל: - הוא לא יהיה אלים.

ומצב קבוע זה, של אי-לוחמה, כמו, למשל, בין יפן לרוסיה, הוא, אם תרצו, ''שלום במזרח התיכון''.

1. הנתונים מבוססים על מאמרו הממצה של הסופר והפובליציסט השבדי פר אלמרק, ''על שלום בין דמוקרטיות'', בתוך קובץ לזכר יצחק רבין המנוח, בכתב העת מחקרי משפט, חוברת י''ד/2 תשנ''ח-‏1998, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.