רשימה זאת נכתבה לפני יותר משנה (25.9.04). כוונת רענון הפרסום אינה להתהדר בנוצות של כתבתי זאת אלא להדגיש מחדש את הצורך ברענון מפלגת העבודה ועימה כל מי המדמנה הפוליטיים בישראל. ואכן הצורך הוא שהכתיב את ההתפתחות האחרונה ביום ד' ה-9 בנובמבר, 2005 – יום ראוי לציון.
למה שקרוי ''השמאל הישראלי'' בכלל ולמפלגת ''העבודה'' בפרט אין מחסור באישים בעלי כישורים ותכונות לעמוד בראש הפירמידה המפלגתית ולהיות מועמדים לראשות הממשלה. אולם מה שאין להם זאת מנהיגות, ראיית המציאות בפרספקטיבה הרחבה ותעוזה.
את אלה הפגין עמיר פרץ בניהול המאבק על אחד היסודות המוצקים של חברה מתוקנת והיא זכות העובד לגמול בעבור עמל, וחובת הממסד לתת לו את הגמול הזה בלא להתנות אותו בשיקולים, ולהפוך אותו כלי במשחק פוליטי לא הוגן.עמיר פרץ
עמיר פרץ, שהוא לא שלפן, אלא מחושב, ניהל גם מערכה זאת לא תוך כדי יריות מן המותן.
הוא היה סבלני וסובלני דיו כדי שלא לשבור את הכלים מול הממשלה, משרד הפנים והשלטון המקומי, ולא להגיע למצב שבו ציבור השכירים, שאותם הוא אמור לייצג, יאבדו בו את אמונם.
הוא החליט בעיתוי הנכון, בצעד הנכון להשתמש באמצעי דרסטי ואת השאר עשה נשיא ביה''ד לעבודה.במילים אחרות, שיקולים טאקטיים, כאלה אשר באים לשרת אסטרטגיה כאשר המטרה ברורה, ולא להיפך, וזאת תוך הימור מסוים, הם אשר מבדילים בין פוליטיקאי לבין מנהיג.
ראוי עמיר פרץ להיות מועמד רציני של מפלגת ''העבודה'' להיבחר כיו''ר שלה וברבות הימים כמועמדה לראשות הממשלה. יהיה למפלגת העבודה גם מנהיג, ואדם שצמח בעיירת פיתוח.
את השאר יעשה הציבור.