המשיח הגיע... נבהל, נגעל - וברח

השבוע חגגנו ברוב עם והדר – לא רק את שנת התשס''ה לבריאת העולם... אלא גם י''א שנים להסכם ספטמבר השחור – הידוע בכינויו המכובס: ''הסכם אוסלו''.

ואכן – גם אני חגגתי את היום הזה: לבשתי שחורים; הזמנתי אליי את השטן, את אשמדאי ואת מלאך המוות – ויחד שתינו בקבוקי רעל אדום ואכלנו עוגיות ארס צהובות מתובלות בעובש ירוק טרי.

•

ואכן... אם נביט אחורנית אל הימים ההם בזמן הזה... ימי ערב ראש השנה תשנ''ד – לא נוכל שלא להתפעל מעוצמת הלהט המשיחי (והרעל הדורסני) ששטף את שמאלני ארצנו, אלה שמתהדרים בכל שני וחמישי בכתר השפיות והרציונליות.

והנה – אחד אחד – נפלו להם גיבורי ישראל כפירות רקובים בפח היקוש של מיסטיקת ימות משיח השלום.

למשל, יוסי שריד ושולמית אלוני – שניים מראשי מרצ שאין כמוהם שקולים ויציבים:

שריד:	''בחודש אייר תש''ח נולדה המדינה היהודית ובחודש אלול תשנ''ג ישראל נולדת מחדש, לחיים של שלום וביטחון. מהיום שר ההיסטוריה הוא שר בממשלה הזאת...''1
אלוני:	''אחד הימים בהיסטוריה הפותחים ספירה חדשה''2

מפחיד למדי... אם לוקחים בחשבון, ש''ספירה חדשה'' נפתחה – למשל – במהפיכה הצרפתית, שהפכה את ההוצאות להורג לבידור המוני; או למהפיכה הרצחנית של פול פוט, שהרעיב וטבח במאות אלפים מבני עמו בקמבודיה.

•

תיאור צבעוני יותר לאקסטזה הקולקטיבית שאחזה בשמאל הישראלי – ניתן למצוא בדיווחו של גדעון
סער, מי שהיה כתב העיתון ''חדשות'' מנוחתו עדן.
וכך הוא כותב:

אופוריה היא רק תיאור חלקי של האווירה ששררה אתמול בכיכר מלכי ישראל [היום כיכר רבין]... וכשיש ניצחון היסטורי – קופצים גם נערי מפלגת העבודה לבריכה בכיכר מלכי ישראל[...] נאומים גדולים לא היו אתמול בכיכר. אף נאום לא הצליח לתרגם למלים את זרמי החשמל שהיו באוויר[...]³

וזרמי החשמל האלה היכו וזיעזעו את כל ארץ-ישראל השלמה... מצפון הרצליה ועד דרום אלנבי בואכה פינת הירקון – ואפילו עד מבצר העיתון של המדינה הגיעו...
עד כדי כך שבעלת הטור זיוה יריב לקתה בהתקף התנבאות – התקף שאילו אלוהים היה מודע לו בזמן – היה בוודאי מסלק את דבורה הנביאה מהתנ''ך ושם במקומה את הגברת יריב. ואת הדברים האלה ראוי להביא בפירוט רב יותר:

היום הרת עולם, והיד כותבת וחותמת, ויד לוחצת יד על המדשאה שם בבית הלבן, כי בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.

ומלאכי שלום יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון.

הנה כי כן, נשברתי .גם אני ניסחפת. ודמעה נושרת, ועוד אחת, והלב פועם, והבטן מקרקרת, אבל השמחה גואה, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום[...]

ישושום מדבר וציה... ונסו יגון ואנחה... לא לנצח תאכל חרב... ולא ילמדו עוד מלחמה... ההרים והגבעות יפצחו ברינה, וכל עצי השדה ימחאו כף... יחי רבין, יחי מיסטר פרז... ישמחו השמיים ותגל הארץ... וכיתתו חרבותם...
[...]
שנה טובה לכם, שנת שלום... וגר זאב... ושאבתם מים בששון... העם ההולכים בחושך ראו אור גדול... אמן ואמן... צהלי ורוני יושבת ציון...⁴

אך אם נדמה היה שבאולימפיאדת הטירוף זכתה הגברת יריב במדליית זהב – בא חיים חפר ומטריף את כל הקלפים... הנה הוא מבין את שפת הציפורים, הוא רוקד עם המצבות... ומדבר עם המתים... ומי שלא מאמין – הרי לפניכם הדברים:

אֶל כָּל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִיּים אֲנִי קָם וְהוֹלֵךְ הַיּוֹם / וּבִשְאָגָה גְּדוֹלָה וּבְצַעֲדֵי מָחוֹל, אֲנִי מְבַשֵּׂר לְמַצֵּבוֹתַי: ''שָלוֹם!'' / וַאֲנִי לוֹחֵש לָּהֶם, לְרֵעַי מִתש''ח וּלְבָנַי מִן הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן: / הִנֵּה יָמִים בָּאִים שֶל סְלִיחָה וָחֶסֶד, הִנֵּה תַּמּוּ הָאֵיבָה וְהֶחָרוֹן / וְשִירַת אַהֲבָה וּפִיּוּס יַעַטְפוּ אֶת הַכּל בְבוֹאֵנוּ אֶל פִּרְחֵי הַזִּכָּרוֹן / וְהָאֲבָנִים אֲשֶר לִמְרַאשוֹתֵיכֶם זָעוֹת, עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַתַּאֲרִיכִים / וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי רַק עַכְשָיו שָלוֹם לַעֲפַרְכֶם וְרַק עַכְשָיו אַתֶּם נָחִים / וַאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר ''שֶהֶחֱיַנוּ וְקִיְּמַנוּ'' – אַךְ אֲנִי נוֹשֵךְ אֶת שְפָתַי / אֲבָל ''וְהִגִּיעַנוּ לַזְּמָן הַזֶּה'', אֲנִי שוֹמֵעַ מִכָּל מֵתַי / וַאֲנִי רוֹאֶה יוֹנִים צְחוֹרוֹת מְרַחֲפוֹת מִמַּעַל וְהֵן הוֹמִיּוֹת בֵּין בְּרוֹש לִבְרוֹש / וְהֵן – עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הַמּוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹל: הַתִּשְעָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, אֶלֶף תְּשָע מֵאוֹת תִּשְעִים וְשָלוֹש.⁵

וניתן עוד להמשיך ולצטט ולהפליג ולהרחיב – ולהתמוטט מרוב תדהמה לנוכח השיכרון הקולקטיבי ששטף את הארץ – שיכרון ללא יין... מהסוג המסוכן ביותר, שהרי השפעת היין פגה – אך השפעתו של שיכרון ללא יין – עלולה להישאר לנצח!

ומאליה עולה השאלה: האם לא היו אז אנשים שפויים? האמנם אף אחד לא התריע? האם לא נמצא ולו ילד קטן אחד שהעז לזעוק: ''המלך עירום''?!

והתשובה היא – בוודאי שהיה. היו רבים. אך הפעם אינני מתכוון דווקא לאנשי הימין. הפעם אני מתכבד להביא את אחד הקולות השפויים הבודדים – שיצאו דווקא מקרב מחנה השמאל שמשמאל למפלגת העבודה. זהו פרופ' זאב צחור.
במאמר מהימים ההם - מסביר פרופ' צחור מדוע הוא דווקא לא באופוריה:

אני אמור להיות באופוריה אחרי שהתברר שצדקתי, וגם בגלל זכרון פגישה עם רבין, לפני כמה שנים, ותנועת הבוז שלו כלפינו כשאמרנו לו שערפאת הוא פרטנר לשלום.
אבל אני רחוק מאוד מאופוריה. פעילי תנועות השלום צברו הרבה שעות של שיחות עם מנהיגים פלסטינים. אנחנו מכירים טוב מהאחרים את הפרטנר, את אופי האירגון, שיטותיו הפוליטיות, דרכי ניהול המשא-ומתן שלו ואת בעיות אמינותו. יש מקום לדאגה.
אין בסיפור שלנו אין אפילו רגע אחד של נחת. התחושה העמוקה היא של חרדה.⁶

והיום – תשאלו – מה היום? האם למדנו את הלקח?
במשך כמה חודשים – אולי אפילו שנה – נדמה היה שכן. אך ככלב השב אל קיאו – ככסיל השב אל איוולתו – אנחנו שבים באורח מזוכיסטי למהדרין אל אותה המלכודת: נסיגה-תקווה-שלום-טרור-מוות-אכזבה-התקפה – ושוב נסיגה וחוזר [חס ו]חלילה.

ועל כן – כסיכום ביניים – לא נותר לי אלא לצטט את דברי הנביא ירמיהו:

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי, עַל נְקַלָּה--לֵאמֹר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין שָׁלוֹם. הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ; גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעו...

ירמיהו ו' י''ד-ט''ו

קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה... מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי.

ירמיהו, ח' ט''ו; כ''ג