|
| מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 17:08) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
|
|||
רק אל תשכח שכל זה קורה בחסות שלטון הימין מאז 77 (למעט 2 הפסקות קצרות שאחת מהם הסתיימה בטרגדיה) ולא שלטון מפא''י אותו אתה מתעב ומאשימו בכל הבעיות הקיימות במדינה. חכמים הזהרו בדבריכם ובמעשיכם. | |||
|
|||
אטימותם של פורז ונתניהו לנוכח מתוקתן של השכבות החלשות מקוממת לב של כל אדם מישראל. לא מכבר שמעתי דיון שבו אמר איש אגודת ישראל שהם רוצים שני דברים - מדינה יהודית ומדינת רווחה. איש שינוי הזחוח ענה שבדיוק בגלל זה הם אינם רוצים את החרדים בממשלה. לו היו מאלצים אותי לבחור בין שינוי והאגודה או אפילו ש''ס, לא הייתי בוחר בחבורת המפוטמים שרוממות החוק ורמיסת הצדק ברגלם | |||
|
|||
הרי ידוע ''הכל יחסי''. בעולם מקובל: רעב הוא מי שאין לו אפילו לחם לאכול. במדינתינו הנאורה: רעב, הוא מי שלא אוכל כל יום בשר... הלואי שלכולם היה בשר לאכול כל יום (רק הלא צימחונים)... אני צופה בסרטי טלויזיה המראים את רמת החיים של הודים, ושל עוד הרבה ארצות באסיה, ושל הרבה מתושבי אפריקה. שם לא רואים שמנים מאכילת לחם. אין להם מספיק לחם להשמין ממנו... הכל יחסי... | |||
|
|||
''נתניהו בעקבות פורז: בישראל אין רעב, אבל יש רעבים. אולי הם לא מקבלים את כל הקלוריות הנחוצות'' (http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did...). מה שאנחנו שוכחים בויכוחים הללו על דברי פורז הוא שקבלת פחות קלוריות מזיקה לפרטים עצמם ולחברה בכלל. מחסור בקלוריות פוגע ביכולתו של האדם לתרום במקום עבודתו ולכן כל החברה נפגעת.... לכן כדאי לכולנו השבעים והרעבים למצוא דרכים להפוך את הרעבים לשבעים... | |||
|
|||
בייחוד שמייד לאחר שליחת המאמר מופיעים דברים מעודכנים בהתאם למאמר מהאיש או האישיות הנוגעים בדבר.. | |||
|
|||
גם אם נעזוב את העניין של אישי ציבור כאלה ואחרים, הרי שאחר הכל, מאמר קולע שלי לא התפרסם. אתה נותן את שירותיך ''חופשי חופשי'', ועוד נשאר אנונימי לחלוטין... אך מעבר לכך (את זה עוד ניתן ''להצדיק'' באמירה על ''תרומה ציבורית'' כלשהי), הייתי הראשון שעלה על שורה של נושאים (כולל מדיניות הבנקים, האשראי והרעפת הטבות על קבוצה מצומצמת, אופיו המיוחד של הקרטליזם המישקי הישראלי הפתוח לקבוצה מצומצמת ביותר, ההפרטה בשווי פרוטה שממנה, שוב, נהנים המקורבים שעשו את הונם בחסות הממסד ועוד ועוד. הייתי הראשון שאמר זאת, ונימק זאת והביא ראיות וניתוחים. ובלשון בהירה, ממש כמו שוטה הכפר, זה שמכריז בטון צלול של אידיוט על מה שאחרים אולי לא יכתבו, או יכתבו בלשון עמומה ומתפתלת הנוגעת בקושי בעניין. אבל לאחר שאני כותב, לפתע גם כתבים כלכליים אחרים, או בתחומים אחרים נאמר, דורון רוזנבלום למשל ואחרים, אומרים בדיוק אותם דברים ועם אותם מונחים (שחלקם חידשתי בהכלתם בתחום המסויים). ההבדל הקטן הוא שמדובר באנשים המקבלים משכורת יפה מהעיתון או איפוא שהם יושבים במרום מעמדם, אבל לעבדך הנאמן, לא יאפשרו אפילו שבר משרה עיתונאית עם שכר כלשהו, כמה שלא אנסה... אפילו לא פרור... ועוד מנסים גם להציג אותי כ''מפוקפק''... | |||
|
|||
אלא שהחומר מועבר ישירות לאחד העוזרים הזריזים או ראש הלשכה או משהו כזה, והוא מקבל את כל הקרדיט מכבוד האישיות. | |||
|
|||
בישראל נמצאים 1.370,000 אנשים מתחת לקו העוני, רבים מהם ילדים וזקנים ורבים מהם מקבלים תזונה מונוטונית ולא מאוזנת (לחם ושוב לחם...). שכן מה משמעותו של הגיוון במזון בסיסי? הגיוון הזה, עיקרו בכך שהדלים מקבלים מזון מאוזן בערכים תזונתיים, במקום המזון הזועק לשמי-האטימות בחוסר איזונו התזונתי, אותו נאלצים מרודי העוני הרבים בישראל לצרוך בחרפת דלותם. חרפת הדלות הינה איפוא, גם חרפת המזון הלא בריא והלא-מאוזן, הפוגע בגוף והעשוי אף לפגוע במדה כלשהי במוח ובמערכת העצבים המרכזית, תוך הבאת קורבנות העוני בישראל לשיבושים תפקודיים כאלה או אחרים. משמעותו האמיתית של העוני החרוף בישראל אינה כל כך רעב מכרסם בנשמה (וגם לא רזון מחריד מראה – שהרי מרבים באכילת לחם), אלא דלות-תזונה ואי איזון תזונתי בשיעורים גבוהים ויש שיאמרו כי עניי ישראל מתפנקים-עצלים ותו לא: ''וכי למה לעשות מגחמת-עצלים עניין גדול? חסרות צרות למדינה? אז שפחות יתפנקו אלה, סתם מגזימים פה בגדול - אולי גם למטרות זרות''.. רק מה, אין כאן גם שאלה של פינוק-יתר עקב רווחה שוררת, לו התרגלה כביכול האוכלוסייה. רחוק מכך. כך, בבדיקה שערך איגוד לשכות המסחר ושתוצאותיה התפרסמו ביולי 2004, נמצא כי סל מוצרי המזון הבסיסיים בישראל - על בסיס התוצר לנפש - הוא הגבוה ביותר במחירו בעולם, ועולה לישראלי האומלל בסביבות פי 2 ויותר מאשר לאזרח ברוב ארצות המערב. ''אבל רגע, בואו לא ניסחף, העניים עצמם הם שבעצם אשמים בכל זה - עצלנות, חולשה וחוסר יכולת. לא ככה? וגם לא אוהבים להזיז את התחת ולאמץ קצת את המוח, אלה. למה שכולנו נישא בעול פרנסתם מכיסנו ונחסר מפירות עמלנו?'' רק מה? רגע, האם מבנה ההזדמנויות שווה לכולם? האם העניים אשמים בגורלם? איפוא!! לא דובים ולא הזדמנויות. כבר דובר רבות (כולל ניתוחים שפרסם עבדכם הנאמן) על מדיניות האשראי של הבנקים, הרעפת הטבות על קבוצה מצומצמת, אופיו המיוחד של הקרטליזם המישקי הישראלי הפתוח לקבוצה מצומצמת ביותר, ההפרטה בשווי פרוטה שממנה, שוב, נהנים המקורבים שעשו את הונם בחסות הממסד ועוד ועוד. ונא לא לשכוח, הנאפוטיזם (העדפת קרובים) ומציאת משרות שמנות והזדמנויות עסקיות בזכות אבהל'ה (בזב''ל) וקשרים (בזב''ק – בזכות אבהל'ה וקשרים) ויד לוחצת יד שהינם מכת מדינה. האם לא נאמר פעם, ''בבזב''ל יסדתי את מדינת היהודים''? ומה הפיתרון, לפחות בנושא ניזקי גוף, תוצאי מזון האביונות הלא מאוזן? רק אם תחת פיקוח יוזלו כמה מוצרי מזון בסיסיים. או יסובסדו. שכן הסיבסוד הזה, לאחר הכל, היא הדרך הזולה ביותר להעברות ישירות ואפקטיביות לניזקקים. זאת, ללא התיווך הביורוקרטי של שרותי הרווחה, העשוי להוות גורם פחת ניכר ביחס לתקציב המושקע - אובדן כספים לא מבוטלים בניבכי הלבירינטים האפלוליים של פקידות מעובה וכוח האדם המנופח, כולל עובדים סוציאליים, של משרד הרווחה. ואם תאמרו: ''סיבסוד? באופרה הזאת כבר היינו פעם, לא כן? וגם ביטלנו בטול. הרי מדובר בהוזלה לכו_לם ובנוסף עשויים להעשות בזה, קרוב לוודאי, שימושים נלוזים למטרות סחר ורווחים קלים''. או אז, יש עצה. ניתן גם לחלק תעודת ''זכאות'' לעניים, תוך קביעת שתי רמות מחירים: הרגיל, וזה עבור בעלי תעודת ''זכאות''. וגם, ניתן למנוע סחר בזכויות ''זכאות'' על ידי הגבלת הכמות. משהו דומה להקצבות בתקופת הצנע של דוב יוסף, אבל לעניים בלבד. אגב, לא ייצאו לכל דיכפין את המזון המוזל, שכן כרגע מחירו ברמה כה גבוהה, שגם אם יוזל מנקודה זו, עדיין מחירי המזון בארצות השכנות יהיה זולים בהרבה. בזמן שהמזון סובסד, היה בישראל טוב יחסית. כיום - רע בישראל. הסיבסוד בוטל בעיקרו מנימוקים אידאולוגיים, אך ראו לאן הגענו. | |||
|
|||
כיום, הבעייה היא שעקב לחצי המגזר החקלאי למשל, מסובסד מאד המספוא לבהמות. מחירו הוא פחות מרבע ממחיר הקמח. אז מה עושה לה תאוות הבצע בצרוף לחוסר אתיקה בסיסית? כבר בשנת 1992 פורסם בעיתונות תחקיר, לפיו בעלי המאפיות (לא מאפיות במובן פשע, אלא מאפיות במובן ''המוציא לחם מן הארץ'') מערבבים את הקמח עם מספוא הבהמות הזול, לשים מהם עיסה אחת; והופס -לתנור האפייה, והרי לחם, פת לדל. יוצא אם כן שעניי ישראל לא רק שנאלצים להסתפק בלחם, אלא שמלעיטים אותם גם במספוא לבהמות. באותה תקופה, זוכרני, התחלתי לקנות חבילות צנימים 250 גרם תוצרת צרפת והולנד שמחירם היה כ-9 שקל - מעט יותר ממחיר הלחם. איך שהוא חשתי עמומות כי במאפיות צרפת והולנד נוהגים הגויים הללו ביתר יושר.. אבל עד מהרה ויתרתי. בין כה וכה מאכילים אותנו לא רק מספוא לבהמות, אלא גם חרא מכל כוון, אז שיהיה מספוא.. המעמד הבינוני והגבוה בישראל מרבה אגב באכילת לחם ''ארז'' ולחמי בריאות ואיכות מגוונים, בהם, לפי הדעה הרווחת, לא ניתחב מספוא לבהמות, אלא מדובר בייצרני איכות ללא דופי. טוב, שיהיה... עכשו, מחיר החומוס בישראל (בניגוד לארצות ערב) גבוה בהרבה ממחיר הלחם. אז בכל מקום צצו מסעדות חומוס בפיתה ליאפים, בהם תוכלו לאכול את החומוס, האמור לשמש כמזון עוני מאוזן - כמזון איכות ויוקרה. אמנם תשלם מ-12 עד 18 ש''ח על פיתה וחומוס, בעוד בבקעה-אל-גרבייה וטירה שבמשולש זה עולה, החומוס הגזעי האמיתי בפיתה טרייה, רק 5 שקלים. נו טוף, רק שיהיו אצלנו בריאים. זאת ועוד: במאכל שפעם נחשב המאכל הלאומי, הפלפל, גם שם החליפו הקמח והפיתות הניטחנות-לאחר-שפגה-טריותם, את החומוס שבכדורי הפלפל (שהינו כאמור יקר יותר מקמח). רק אצל הערבים האלה, חלקם שונאי ישראל - רק מה, הגונים כאלה - תוכלו לאכול כדורי פלפל מחומוס טהור חרף הפיתוי להכניס לשם, נו, קמח. ועכשו כולם יחד: ''חנהל'ה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים. היא עושה עוגות קטנות, וגם לחם, וכשהיא שמה בתנור הכל נהפך לפחם. אוי, יוי, יו יו יוי, הכל נהפך לפחם...''. | |||
|
|||
והמבין יבין... | |||
|
|||
|
|||
אני מקווה שעכשיו אני מספיק ברור | |||
|
|||
הביקורתיות כמקור ברכה - שנה מבורכת ''מה נגיד עליהם מה נגיד, הם עושים זאת יפה מאיתנו'', כפי שאמר נתן אלתרמן. אכן, כוונתי בעיקר לרוח הביקורת ושיקול הדעת החקרני כלפי תחומים רבים בחיינו, שלא מניחים יותר מדי מראש. זו הרוח הנושבת כבריזה רעננה ולא צפוייה של ערב באוגוסט היוקד, הרוח משיבת הנפש באתר הזה. קידום הצבת תודעה ערה ומפוקחת וטיפוח קהל נבון ובוגר יוצקים אכן את הריסון או חומת המגן בפני גלי הסאוב והחמס, עיוות הדין והאיפה ואיפה הנושפים בעורף כולנו בצחנת האטימות הכבדה-צפודה וחמדת היתרונות והרווחים הקלים בלא חשבון וללא דין. איך אמר הסופר האנגלי הגדול גריהם גרין בספרו ''סוף הפרשה'' בדברים שהוא שם בפי בלש פרטי המעיר לבעל חושד: תראה, הוא אומר, כשבעל חש עמומות בנוגע לאשתו שיש שם איזו בגידונת, תמיד, אבל תמיד תחושתו מתגלה כנכונה לחלוטין. כך גם בארץ חמדת המושחתת-למדי: מתגולל בליבך משום מה איזה, נו, חשד עמום? תמיד, אבל תמיד החשד הזה מתברר לא רק כצודק, אלא גם כפותח תיבת פנג'ורה לאי אלו דברים נוספים שאף לא חשדת בקיומם. צא ולמד: בארצנו, בעניני שחיתות, חמס וסאוב, כמעט לעולם אין אפס. חשיפתם אינה דון-קישוטיות פתטית או אידיוטית, אלא הכרח קיומי, כשם שראותיו של טובע שואפות למעט חמצן. מי יתן, ובעתיד נוכל כולנו לגמוע מלוא האויר הנקי בלא מורא והתבזות, לקראת יצירה אמיתית, אישית, חברתית ומישקית. שנה טובה וברוכה וחדוות חיים | |||
|
|||
ובקיצור, מה כן? קבלה. צריך קצת רוחניות בחיים: מדונה לרבני הוויסקי של המרכז לקבלה: איפוא הכסף? תרגיל עוקץ של הגורואים הקבליסטים? ''מי הקבלה''. הכתבה: שרלטנים ברוח הקבלה | |||
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |