אל המרפאה של ד''ר הִיגְזְ-זַמְתֶם נאספו ובאו לקבוצת התמיכה שורה ארוכה למדי של מטופלים, שהיו אמנם שונים לחלוטין זה מזה בהיבטים רבים – אך חולקים בעיה אחת משותפת.
ד''ר זמתם פתח את הדיון:
''חברים נכבדים. אפתח בקוריוז קטן, אשר ימחיש את הבעיה העומדת לפנינו, ולמעשה לפניכם: כאשר צעדתי בדרכי אל מרפאתי זו, ראיתי זוג שרץ בשארית כוחותיו אל האוטובוס. הוא הספיק – אמנם בקושי – להגיע. לאחר כמה מלות-תודה (ככל הנראה) על אדיבותו של הנהג – עלה הזוג לאוטובוס והתיישב באחד המושבים הראשונים.
לכאורה הכל בסדר. אך לא בדיוק.
אני מכיר היטב את הזוג הזה: שניהם עובדים במשרד ממשלתי מסויים – ועושים כל בוקר את אותו המסלול. לכן אני יודע – שהם עלו על האוטובוס הלא נכון...
אילו רק היו פזיזים פחות...
אוכל להמשיך ולפרוש בפניכם דוגמאות לנזקים הנגרמים עקב עודף פזיזות ומחסור במתינות וביישוב הדעת... אך הרי לא התכנסנו כאן בשביל לשמוע אותי נואם... נא להתחיל, לפי הסדר:
פתח גבר בן 45, נשוי ואב לשני ילדים:
ראה ד''ר זמתם... בשנתיים האחרונות, לאחר שהחלפתי מקום עבודה – חל שינוי שלילי באורח החיים שלי: התחלתי לזוז פחות, לאכול יותר... לפתח כרס... עד שלפני כחודש ראיתי שהמצב ממש מחמיר. לא זו בלבד שהמראה החיצוני שלי הידרדר, אלא שתחושת הבריאות שלי התערערה.
החלטתי – בנחישות של ברזל – לבצע מהפך בחיי: הקפדתי על אכילה של 700 קלוריות ביום; נרשמתי לחדר-כושר והתאמנתי שעתיים כל יום חול – ושמונה שעות בשישי + שמונה שעות בשבת... עשיתי הכל: הרמתי משקולות, עשיתי מתיחות, אופניים, ריצות ומה לא?
אך במקום לשפר את מצבי: הידרדרתי עוד יותר, עד שהגעתי לאישפוז עקב חולשה מוגברת, התייבשויות, שטפי-דם פנימיים ושאר מיני נזקים שלא נעים לי להרחיב את הדיבור עליהם...
מוטב שאעביר את רשות הדיבור אל הגברת שלצידי.
המשיכה הגברת, בת 75, סבתא לשישה נכדים:
''שמע, ד''ר! מה שקרה לי הוא בלתי ייאמן ממש. יש לי שישה נכדים – כולם יפים, ומקסימים.
הצעיר שבהם בן 6, לפני כמה ימים בלבד עלה לכיתה א'. אך למרות שהוא ילד חכם ונבון – הוא מפגר בהרבה אחרי הילדים האחרים בכיתה – ואילו הוריו טוענים שאני אשמה!''
''ובכן'', המשיכה הסבתא, חצי שנה לפני שנת הלימודים הראשונה – התחלתי ללמד את נכדי קרוא וכתוב. ראיתי שהוא קולט מהר – ולכן והגברתי את המהירות, עד כדי כך שהוא יכול היה לקרוא ספרי ילדים שלמים, ואפילו קטעי עיתונות קלים – ללא שום בעיה. ישבתי איתו שעות על גבי שעות – וככל שקרבה שנת הלימודים כך הוספתי והאצתי את הקריאה. הוא חלם אותיות, אכל ושתה ושיחק אותיות – והפך לאחד הזאטוטים המשכילים ביותר בעיר!
- ''אז מה היתה הבעיה''? שאלו אחדים מהנוכחים. ''מה גרם לילד להידרדר''?
- ''ומדוע את אשמה בכך''?
''אז ככה'', המשיכה הסבתא. הילד, כאשר הגיע לכיתה א' – פשוט סירב לראות אותיות! הוא טען, משום מה, ש''נמאס לו'', ודחה בזעם כל ניסיון מצד המורים והמורות לשכנע אותו לקרוא, ועד מהרה הפך ללעג ולקלס בקרב כל חברי הכיתה, כיוון שחשבו שאיננו יודע צורת אות מהי!
אני הייתי המומה, ועד עכשיו... אני לא מבינה מה רע עשיתי!
כמה צחקוקים נשמעו בקרב הנוכחים. אך ד''ר היגז היסה אותם באומרו:
- ''מטופלים יקרים... נא לא ללעוג לצרותיו של האחר. לכל אחד מאיתנו כאן ישנו הכשל האישי שלו.''
אחד המטופלים, הצעיר שבהם, נער בן כ-15 שנה – הצביע בהיסוס.
- ''כאן זה לא בית-ספר, ואני אינני מורה'', הרגיע אותו ד''ר היגז בחיוך. ''הרגש חופשי לספר את סיפורך.''
הנער פתח בביישנות:
''תראו... אני קצת מתבייש להיות כאן... כי בעצם... בעצם הבעיה שלי לא כל כך גדולה כמו הבעיות שלכם. אני מרגיש קצת מצחיק.''
- ''אל תתבייש, בחור צעיר!'', השיב ד''ר זמתם. ''לעתים די בדוגמא קטנה בשביל לפתור בעיה גדולה... ספר!''
''אז ככה...'' המשיך הנער. ''אני קיבלתי במתנה ליומולדת עציץ. עציץ יפה כזה, עם פרחים. בהתחלה הם היו קטנים – ואז השקיתי אותם. מאוד אהבתי אותם, צבעוניים כאלה... ורציתי שיגדלו מהר וחזק, שיהיו עוד יותר יפים ועוד יותר צבעוניים. אז כל יום שפכתי עליהם המון מים, שיצמחו... שפכתי לפחות חצי דלי מים ביום... בהתחלה הם צמחו מהר וחזק – כמעט פי אחד וחצי... הייתי מאושר!
אבל אז... אז הם כמעט נבלו, ככה פתאום, בלי שום הסבר... לא הבנתי מה קרה! אני דאגתי להם כל כך!
מזל שברגע האחרון קראנו לגנן, והוא הסביר לי שהתלהבתי יותר מדי עם המים... הוא שם להם כל מיני חומרים מחזקים, סידר את האדמה, ואמר לי להשקות אותם לאט-לאט, מעט-מעט, עד שכעבור זמן-מה יחזור ויבדוק מה המצב.''
• •
הנוכחים המשיכו לספר את קורותיהם, והדפוס חזר – פחות או יותר על עצמו.
לאחר כשעתיים, סיכם ד''ר היגז סיכום ביניים:
חברים: זה כבר מובן
כי ראינו כאן היום
איך פזיזות היא מין שטן
שנופל ובא פתאום
איך שחוסר מתינות
ומחסור בתשומת-לב
כך גורמים הם לעיוות
של רצון טוב ואוהב... |
לפתע נכנס למרפאה אדם מוזר, לבוש כחייל יווני עתיק, במדים משונים, ומחזיק בידו רומח ארוך.
והוא התפרץ לדברי ד''ר זמתם בזו הלשון:
אם פזיזות היא מין אסון
וגוררת כישלון
איך תסביר את הצלחת
אלכסנדר ממוקדון
איך אשר ללא כל-חת
מדרום ועד צפון
ב''פזיזות'' כבש, לכד
ארצות וישימון? |
וכך ענה לו ד''ר היגז:
כן צודק, אתה, אדון
יש מקרים כאלה, גם
אך לפי העיקרון
זה אינו מומלץ לכל אדם
ואפילו הדוגמא
שהבאת מצויינת...
מתעלמת משום-מה
מאימפריה מתפצלת
שהותיר אחריו אדון
אלכסנדר ממוקדון... |
בגנות הפזיזות ובזכות המתינות
