לאחרונה אנו עדים להצגה סוריאליסטית שמתרחשת במחוזותינו הפוליטיים: משא ומתן על ממשלת אחדות.
יורד שישוב היום ארצה – מבלי שיעודכן בפרטים – יהיה סמוך ובטוח שהוא נפל היישר אל התקופה שלאחר הבחירות. מיד ישאל את מקורביו מי התמודד בבחירות; איזו מפלגה זכתה בכמה מנדטים, ועל מי הטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה.
אך המחזה המוזר הזה, של ראש ממשלה שמחזר על פתחי המפלגות, אינו הזוי פחות ממחזה של אדם אמיד המקבץ נדבות; עובד קבוע שמתחנן לדמי אבטלה, או בחור יבש לגמרי שעושה תנועות שחיה נמרצות באמצע הרחוב...
•
ממשלת אחדות – אם בכלל – צריכה לקום רק בשני תנאים:
- מצב חירום קיצוני;
- תיקו פוליטי.
1. מצב חירום קיצוני
בשנת 1967, לקראת מלחמת ששת הימים, כאשר פשתה תחושת חרדה קשה של קץ המדינה ושואה מתקרבת – הצליחה האימה הגדולה לשכך את התיעוב העמוק שחשו ראשי מפא''י כלפי אנשי חירות (אז כבר גח''ל) – ומנחם בגין נכנס לממשלה.
אמרנו מצב חירום קיצוני? צדקנו. כי כזכור נכנס בגין כשר בלי תיק. רק למען האחדות.
מאז ועד היום, היינו והננו משופעים לעייפה במצבי-חירום, צרות וסכנות - שמספיקות לחמישים מדינות למשך מאה שנים. אך בכל זאת לא נוצר שוב אותו צירוף נסיבות, שהוביל להקמת ממשלת אחדות לשעת חירום.
2. תיקו פוליטי.
התנאי השני להקמת ממשלת אחדות, הוא היווצרות סבך פוליטי שכזה – שאינו מאפשר לצד אחד לשלוט, וכופה על שני הצדדים היריבים את האחדות הר כגיגית.
בצרפת זה נקרא: Cohabitation, דהיינו: ''מגורים משותפים''. בישראל, אכן נוצר מצב כזה בשנת 1984, כאשר אף צד לא הצליח להרכיב ממשלה. הכוחות היו שקולים – ושני הצדדים העדיפו לדור בכפיפה אחת ולא ללכת שוב לבחירות.
מצב דומה – אם כי לא לחלוטין זהה – חזר על עצמו בשנת 1988 – ונמשך עד ה''תרגיל המסריח'' של מזכ''ל העולם שמעון-שמעון פרס.
•
בשנת 2001 הוקמה ממשלת אחדות כי נוצר מצב מיוחד, שבו מנהיג מפלגת השלטון נבחר ישירות לראשות הממשלה – בעוד מפלגתו שלו נמצאת עדיין בגודלה לאחר התבוסה בבחירות שנערכו ב-1999.
הצידוק הולך ונעשה דחוק יותר – אבל עדיין ניתן להסכים עם שיקוליו של שרון, שבמצבו היה לו קשה לקיים ממשלה כאשר הוא לא עומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת, ובקואליציה של עצמו יהיה מיעוט, עד כדי פחות משליש...
•
והפעם?
הפעם אין תירוצים:
הליכוד זכה ב-38 מנדטים – שהפכו ל-40 עם טמיעת ישראל בעליה. האיחוד הלאומי – 7; המפד''ל – 6; יהדות התורה – 5; ש''ס – 11. כל הקולות הללו יחד – מספקים אפשרות מובטחת לממשלת ימין-דתיים מוצקה ויציבה, עם רוב איתן של 69 ח''כים.
מצב החירום הביטחוני – לא הצדיק ממשלת אחדות. ממשלת ימין בראשות שרון יכולה לטפל יפה מאוד בבעיית הטרור – אם היא רק רוצה; התיקו הפוליטי התרסק לרסיסים.
אז מדוע מתנהג שרון כאילו הליכוד הוא בן 19 מנדטים והעבודה בת 40 – ולא להיפך?
''פשוט'' מאוד: שרון החליט ללכת בכל הכוח נגד מצעו; נגד הבטחותיו; נגד בוחריו ונגד מוסדות מפלגתו.
בתנאים מוזרים שכאלה – כאשר המפלגה בפרט וציבור התומכים הנאמן בכלל – הופכים למטרד ומוקש – אין פלא שהולך לו הזרזיר לבקש עיצה אצל יריביו ולחפש אהבה אצל שונאיו.
למען האמת – זה מאוד קשה. באמת כל הכבוד לראש הממשלה על ''נחישותו'' ו''התמדתו'' במאמצים להשגת ממשלת אחדות.
אך עדיין נותרת בעינה התהיה? למה הרסת במו-ידיך את הקואליציה הפוטנציאלית היציבה שהעניק לך הבוחר?
ובדיוק כשם שאין לרחם על אדם ששרף את ביתו במו-ידיו ומקים אוהל מחוסר-דיור – כך אין לרחם על ראש הממשלה שבעצמו אוכל את התבשיל שהקדיח בהבלי פיו וראשו.
•
כאשר אנו בוחנים את תולדות ממשלות האחדות בישראל, אנו רואים שכמעט בכל המקרים – רק כאשר הימין זוכה בשלטון, הופכת האחדות לצו השעה...
נכון – גולדה מאיר שיתפה את חירות בממשלה. אבל זה היה צעד חריג במצב מאוד חריג.
וגם נכון – מנחם בגין ניהל שתי ממשלות ימין צרות.
אבל בכל שאר המקרים, רק ימין הוא זה שמחפש לגיטימציה אצל השמאל – ולא להיפך.
שמיר – אולי מתוך אמונה כנה – שאף תמיד לממשלת אחדות (''ארררדות'', כלשונו), ובשנת 1990 נאנס ממש על-ידי מפלגת העבודה לשלוט לבד (והוא עשה זאת לא רע בכלל, דרך אגב).
נתניהו – עלה לשלטון על חוט-השערה, ובימי שלטונו ממשלת אחדות לא באה בחשבון. לא חלילה בגלל שהוא השתחרר מרגשי הנחיתות כלפי השמאל – אלא בגלל שהשמאל עצמו לא היה מוכן לשבת באותה ממשלה עם 'המסית' מכיכר ציון, ה'אחראי העקיף' לרצח מנהיגם הנערץ. אך ברוב מהלכיו – תר נתניהו תמיד אחר לגיטימציה וקרבה מאת התקשורת השמאלנית.
שרון – כאמור – חצה את כל הגבולות ומזמן עקף את מתן וילנאי, אהוד ברק ואפרים סנה משמאל.
•
ממשלת אחדות – שלא מתקיימים בה התנאים הבסיסייים להצדקת קיומה – לא תתקיים לאורך זמן.
לעולם רגל תותבת תהיה רעועה יותר מהרגל המקורית, והישענותו של שרון על חסדיה של מפלגת האופוזיציה הראשית – המפלגה שהאינטרס הבסיסי שלה הוא להפיל את שרון בהזדמנות הראשונה – היא טעות מהותית שלא תצלח לשום דבר.
לאחר שסילק את האיחוד הלאומי ונותר עם חצי מפד''ל מתנדנדת; לאחר שהקים עליו את מרבית חברי הכנסת של הליכוד; לאחר שקומם עליו את שינוי, ולאחר שהרס את יחסיו הפוליטיים עם כל מי שזז – כל ''נחישותו'' תתנפץ אל סלע המציאות הפוליטית.
ויפה שעה אחת קודם.
אחדות? מה פתאום אחדות?
