יש קדושה שהיא קדושה מעצם מהותה ויש קדושה שמתקדשת ע''י זה שמקדשים אותה. שלושה הם שקדושים מעצם מהותם – הקב''ה, התורה וארץ ישראל. אבל חיי אדם אף שנחשבים כקדושים - במקרה הזה שלא כמו שמרבים לצטט - קדושתם לא ברורה מאליה, לפחות לא כמו שנוטים לחשוב; שהרי אם היה כך, לא היה הבורא ניחם ומתעצב על ליבו, לא היה מביא את המבול, לא היה חורבן הבית, לא היה משליכנו מעל פניו, לא היה מסתיר את פניו ולא היתה השואה.
בכלל, לאחר כל הייסורים שעברנו בהנהגתו, צריכים אנחנו להפנים כבר את כל העניין הזה של קדושת חיי אדם ולהבין שהחיים כשהם לעצמם הם לא
קדושים אלא
מקודשים - היינו, שכל קדושתם באה להם מתוך זה שאנחנו מצווים לקדש אותם ולפיכך היא תלויה במעשינו; שיש לנו יעוד ותכלית; שרק כאשר אנחנו פועלים ונוהגים על פיהם יש ביכולתנו להעניק משמעות של קדושה לחיינו.
ואם אנחנו מרוממים את קדושת החיים במובן של ''כל המאבד נפש וגו''' הרי זה רק ברמת היחיד שאליו מכוון הכתוב ב''נשמרתם לנפשותיכם'', היינו בחיי הפרט או ''בחיי שלי'' אבל כשמדובר באדם, בכלל האדם, הרי אנחנו מצווים בעשייה שתבדילו מהבהמה (או הבהמיות) כפי שמצאנו בפרשת ''קדושים'' (ויקרא, כ):
ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם.
הווה אומר, אין הקדושה פריבילגיה המובטחת לו לאדם מעצם היותו אדם אלא היא ציווי מחייב שמוטל עליו כיעוד וכתנאי וזהו שכתוב ''אשר קדשנו במצוותיו''. שאין אנחנו מתקדשים אלא במצוותיו וגם כשזכינו לעלות במעלות הקדושה עדיין אין זה מזכה אותנו ביתרון שמעל לטבע, אלא רק מעל לטבענו ואלה שאומרים ''פקוח נפש'' או ''קדושת החיים דוחה שטחים'' ובטוחים שאומרים הם דברים בדוקים של טעם ברורים ומוחלטים, מצטטים רק מתוך השקפת עולמם הפוליטית או מתוך מה שהם חושבים שצריך להיות או שהם מקווים שיהיה ותו לא.
ואפילו פרופ' יוסף בן שלמה שקראתי בעיתון ציטוט מדבריו ''ילד אחד שאני אמנע את מותו, אני מוכן לתת בשבילו את הכותל המערבי.'' בין אם הוא מאמין במה שהוא אמר ובין אם הוא משלם מס שפתיים לאלה האורבים משמאל, לא אמר יותר מסתם אמירה בעלמא. כי איזה ערך יש ב''אמת'' לחיים כשלעצמם, לא כ''אידיאה'', אלא למעשה, בחיי היום יום - אפילו בלי להיזקק לטיעון של ''קידוש השם'' אלא סתם כך כשמעמתים אותם מול ערכים שהם נמוכים ופחותים בהרבה מהדרגה העליונה של ''קידוש השם'' - אז כל שכן כשמעמתים אותם מול קדושת הארץ ונצח ישראל.
חובת השיבה
מי שקדש עצמו לכשעצמו דומה למי שהלבין פניו ברבים
