עדות ביהוסף - קובץ פסקי דין של הרב יוסף קאפח הוצאת יד מהר''י קאפח. י''ח תמוז התשס''ד בשט''ו לשטרות.העתק דף השער
למרות שחלפו ארבע שנים מאז פטירתו של מורי יוסף קאפח, בי''ח תמוז תש''ס, לא ברור לי כלל באיזה תארים אפשר לתאר אותו.
בכל אופן אחד הדברים שהוא היה - היה דיין.
ביום י''ח תמוז תש''י החל לכהן כדיין בבית הדין האזורי בתל אביב. וביום י''ח תמוז תש''ל החל לכהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים שם כיהן עד שנת תש''ן.
סך הכול כיהן כדיין ארבעים שנה. עשרים שנה בבית הדין האזורי ועשרים שנה בבית הדין הגדול.
אגב, בספר
הולך תמים שכתבה נכדתו, מסופר שעל מנת לברר משהו נזקק בית הדין לעדותו של קאדי מוסלמי. בבית הדין הרב פנה אליו בערבית. הלה הסתכל בו כהלום רעם. שאל אותו מורי מדוע אינו משיב? האם הערבית שלי אינה טובה? ענה לו הקאדי: אתה מדבר ערבית קוראנית כל כך טובה, שחשבתי שהנביא מוחמד עצמו עליו השלום והתפילה קם מקברו ועומד ומדבר אלי.
באחד המקרים הביא אותו נהג מונית ערבי לבית הדין. הנהג היה מוסלמי אדוק ובמהלך הנסיעה שינן בעל פה סורות מהקוראן. אבל הוא זכר רק את ההתחלה ולכן כל פעם חזר מחדש להתחלה. בסיבוב השני להפתעתו, כאשר הגיע עד המקום שאותו זכר בעל פה, מורי המשיך בקול רם לצטט את הקוראן מהמקום שבו הפסיק הנהג, לאורך כל הנסיעה. כשהגיעו לבית הדין, פתח עבורו הערבי את דלת המונית, נישק את ידו ולאחר מכן ביקש שכל פעם שהוא זקוק להסעה שיפנה אליו.
באחת ההזדמנויות היה בבית הדין עד שדיבר הונגרית. המתורגמן שתרגם דבריו לא דייק כל כך. מורי העיר על הבדלים בין מה שאומר העד לבין מה שאומר המתורגמן. המתורגמן המופתע שאל אותו מהיכן הוא יודע הונגרית? מורי ענה לו: נולדתי בעיירה על הגבול בין תימן להונגריה...
חז''ל אומרים שאין עושים נפשות לצדיקים. דבריהם זיכרונם.
נפשות בלשון חז''ל הן מצבות מפוארות. ובכן מי שצדיק אינו זקוק לאהלים מפוארים, כי דברי תורתו הם הזכרון החשוב ביותר ממנו.
מאז פטירתו לא הייתי על קברו. ולו משום שאני יודע שלא אתקבל שם בברכה. מורי גם בחר חלקת קבר כזו שגם אם בעתיד מישהו ירצה, לא ניתן יהיה להקים משהו יותר ממצבה פשוטה על קברו. מסיבה זו גם אין עליה לקבר במסגרת יום הזכרון שלו.
מה שכן יש זה כינוס תלמידים, שבו מוכרים את ספריו ובו מדברים חשובי הרבנים בארץ על נושאים שונים ותלמידיו על נושאים שונים שבהם הביע את דעתו.
ובכן הספר
עדות ביהוסף הוא הספר שיצא לאור השנה והוא כולל שמונים ושבעה (פ''ז) פסקי דין מנומקים, שכתב בשבתו בבית הדין הגדול. חלק מפסקי הדין כתב הרב ואחרים הצטרפו אליו וחלק הוא כתב כדעת מיעוט או כדעת הרוב. לא הובאו פסקים שבהם הרב בסך הכול הצטרף לאחרים.
בין הדיינים שאיתם ישב הרב היו הרב שלמה גורן, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר שפירא, הרב שלום מזרחי, הרב מרדכי אליהו והרב אליעזר גודלשמיט. הפסקים מאפשרים מבט לתוככי ההבדלים ביניהם באשר לנושאים שונים שעל הפרק.
למשל, מחלוקת החוזרת בפסקי דין רבים היא השאלה אם הצמדה למדד מחייבת.
באותן שנים היתה אינפלציה מטורפת של כעשרה אחוז לחודש ולפעמים יותר. מורי טען שהתחיבות מזונות לפי המדד אינה תקפה כלל, משום שזו התחיבות שאינה על דבר קצוב. כמוה כאומר כל מה שתבע ממני אשלם והלה תובע ממנו פעם מאה ש''ח ופעם מאה מיליון ש''ח. לפיכך המזונות צריכים להקבע מדי פעם מחדש על ידי בית הדין בלבד ואין ההצמדה למדד מעלה או מורידה. הרב שאול ישראלי סבר שהסכם ההצמדה כן תקף. ובכן, בערעורים שנדונו בבית הדין, השאלה מה תהיה תוצאת הדיון היתה תלויה בהרכב - האם הדיין השלישי יסכים עם הרב ישראלי או עם מורי.
כפי שהעיר הרב אברהם שרמן, דיין בית הדין הגדול היום שישב עם מורי בשנים האחרונות לכהונתו בבית הדין, יתכן שבאינפלציה של היום היה מורי יודע שאינה כדבר שאין לו קיצבה כיון שניתן לשער בצורה די מדויקת את ההתחייבויות.
הרב רצון ערוסי, תלמידו של מורי, המכהן כרב של קרית אונו, שהוא גם ד''ר למשפטים, בחר להתיחס להתנהגותו של הרב באחד התיקים. הוא מתאר זאת בקצרה במבוא לספר וחזר והתיחס עם כל מני הוספות של כתבם בדבריו ביום הזכרון. חבל רק שבגלל אילוצי הזמן של האורחים, מי ששילם את המחיר היה הוא, וכך לצערי הוא בקיצוץ מכאן וקיצוץ מכאן על הנושא המענין הזה.
המדובר באשה שבתוך השנה הראשונה של הנישואין ברחה מהבית וחזרה לבית הוריה עם התינוקת שלה. הבעל הגיש לבית הדין האזורי תביעה לשלום בית או לחילופין לגט.
הרב ערוסי הבין שהתביעה כרוכה כך כדי למנוע מבית הדין המחוזי לדון בשאלה, משום שתביעה לגט יכולה להתברר רק בבית הדין, אבל תביעה למזונות או לשלום בית יכולה להתברר גם בבית המשפט. על ידי הכריכה הזו כל הנשוא עובר לבית הדין הרבני. ולמה? כי נהוג לחשוב שבית המשפט קוצב לאישה מזונות גבוהים יותר וכך האישה נמצאת במצב טוב יותר בתביעתה לגט, כיון שבינתיים, כל זמן שהגט לא הוסדר, הבעל אנוס לשלם לה סכום גבוה.
האשה לא באה לדיון הראשון. כפי שהרב ערוסי מציין, הבעל, או שליחיו עורכי הדין, ניגנו על הרגישויות של הדיינים ואמרו להם שהאשה פונה לבית המשפט. הללו קבעו מועד לדיון שני ביום ראשון בעוד כשבועיים עם צו מעצר(!). בשבת, תוך חילול שבת, המשטרה באה לבית הוריה של האישה ולא מצאה אותה בבית. והאשה לא באה לבית הדין גם בדיון השני. לפיכך בית הדין הכריז עליה כ''מורדת'' המשמעות המעשית של הכרזה זו היא שהאשה מאבדת את דמי המזונות, או, במילים אחרות, את הכלי היחיד שבידיה כדי להכריח את הבעל לגט.
ובכן האשה ערערה לבית הדין הגדול.
מורי פסק שיש לבטל את ההכרזה כמורדת, להחזיר את התיק לבית הדין האזורי ורק לאחר שישמעו את דבריה יהיה מקום לדון בשאלת המורדת (את דעתו הוא הביע בהערה הצינית כדרכו - שרגלים לדבר שידיו של הבעל רב לו).
לעומת זאת דעת ''הרוב'' היתה שההכרזה כמורדת תשאר עד הדיון בבית הדין האזורי ולאחרי הדיון יהיה מקום לדון האם להשאיר את המעמד הזה או להפסיקו.
ולמה ''רוב'' במרכאות? כך כתב מורי בפסקו - ''רוב'' במרכאות. ובאמת לא נמצאה חתימתו של הדיין השלישי על פסק הדין ולא ברור לנו היום מה קרה איתו ולהיכן הוא נעלם.
בגנזך של מורי נמצא מסמך מענין המשלים את התמונה שבו הוא כותב:
בתיק זה נעשה למערערת עוול משווע, עד מרום הגיע. צעקה העשוקה הלזו ואין מושיע לה. ואני, הן קצרה ידי מהושיע. והואיל ואין ממדתי להיכנס במחלוקת, ובודאי לא להחזיק בה, איני רואה1 מוצא מאשר להתפטר מן הטפול בתיק זה. וידי מנוקות ממנו. ידי לא שפכו את הדם הזה. ובמקום שאין דין יש דין2. ודורש דמים ידרוש חמס העלובה הזו. בקריאה לכל אשר לאל ידו שלא יעמוד על הדם.
יוסף קאפח
למרבית הצער הרב רצון ערוסי נאלץ להפסיק וכך עלי להסתפק בנתיים במה שאמר ובמה שכתב בהקדמה לספר.
עלי להעיר שלדעתי לא היה כל כך מקום להעלות נושא זה דווקא עכשיו, כאשר דין תורה נמצא תחת התקפה של כל מיני מופקרים. אבל זו היתה הבחירה של הרב ערוסי להראות את אופיו של מורי כדיין אמת, שופט צדק היושב היום בבית דין של מעלה.
- לא שום מוצא אלא שם מוצא = מציאות של מוצא. כך כותב הרמב''ם על משקל הערבית.
- הראשון דין במובן של משפט והשני דיין במובן של הקב''ה שהוא דיין אמת.
ראשו כתם פ"ז
הוא היה מתנחל?
