סיוט הופך למציאות

חשבתי שזה נורא. טעיתי. זה הרבה, הרבה יותר גרוע! – זה בערך מסכם את הרגשתי באותו זמן.
עמדתי על גבעה המשקיפה על מחסום קלנדיה הידוע לשימצה.

לרגלי, למטה, נמתח כביש צר, מלא פלסטינים שהלכו בשמש הלוהטת, 30 מעלות בצל (אבל צל אין שם) לעבר המחסום וממנו. עוד מעט ישתנה הכביש הזה: משני צדדיו יקומו חומות בגובה שמונה מטרים. הכביש יורחב לשלושה מסלולים ויהיה שמור לישראלים בלבד. הוא יאפשר למתנחלי ביקעת הירדן להגיע לתל-אביב בשעה. הפלסטינים, הגרים משני הצדדים, יהיו מנותקים זה מזה.

זהו חלק קטן מהמציאות החדשה הנוצרת במהירות בגדה המערבית והמשנה ללא-הכר את הארץ שהכרנו ואהבנו.

עמדתי בקצה א-ראם. פעם זה היה כפר קטן באיזור ירושלים, בדרך צפונה לרמאללה. מכיוון שכל ממשלות ישראל מנעו מהפלסטינים במזרח ירושלים לבנות בתים חדשים, הצפיפות הנוראה הביאה ליציאת ירושלמים לעבר א-ראם, שהפכה לעיירה בת 60 אלף נפש. רבים מהתושבים חיים עדיין רשמית בירושלים ונושאים את תעודת-הזהות הכחולה של תושבי ישראל. זה מאפשר להם לבוא לירושלים, מרחק עשר דקות נסיעה, לעבוד שם, לטפל בעסקיהם, להיזקק שם לבתי-החולים, ללמוד וללמד באוניברסיטאות.

כל זה עומד להיגמר. בדרך בת אלפי השנים מירושלים לרמאללה (הנמשכת משם לשכם, דמשק והלאה) עומדת להתחיל בניית חומת-שמונת-המטרים – לא לרוחב הכביש, אלא באמצע, לכל אורכו. תושבי א-ראם ממזרח לחומה לא יהיו רק מנותקים לחלוטין מירושלים, אלא גם מהעיירות והכפרים שממערב להם – מבני-משפחותיהם, מבתי-הספר שבהם מבקרים אלפים מילדיהם, מבית-הקברות וממקומות-העבודה שלהם. חלק קטן של א-ראם יישאר מחוץ לחומה, ויהיה מנותק ממרכז העיר שבה הם חיים.

אבל זהו רק חלק מהסיפור. החומה (ההופכת בכמה מקומות למחסום המורכב מגדר, תעלות ודרכי-פטרולים) תקיף את א-ראם מכל הצדדים. היציאה היחידה מהאזור תהיה באמצעות גשר צר המחבר אותו עם האזור השכן ממזרח, המורכב מכמה כפרים, ושאותו תקיף גדר אחרת. למובלעת הזאת תהיה יציאה צרה לרמאללה. בדרך זו יוכל תושב של א-ראם לזחול לרמאללה, בתוך פקק אדיר, בדרך עקלקלה של כ-‏30 קילומטרים, במקום 10 הדקות שארכה הדרך לפני הכיבוש.

כמה קילומטרים ממערב לא-ראם שוכנת קבוצה של כפרים הכוללת את הכפר בידו (שבו נהרגו עד כה חמישה אנשים בהפגנות נגד הגדר). האזור הופך במהירות למובלעת נוספת, המוקפת כולה בגדר נפרדת משלה. הדרך היחידה החוצה תהיה באמצעות מנהרה שתיבנה מתחת לכביש 443 – כביש-המתנחלים שהקטע שהזכרתי קודם יהווה חלק ממנו. כל הדרכים לבידו נחסמו מזמן על-ידי תילי-עפר וחפירות. אפשר להגיע לבידו רק במקום אחד, שם יש מחסום. גם זה ייעלם.

אם איש מכפר בידו ירצה למכור ירקות בעיירה א-ראם, יהיה עליו לעבור את המנהרה לרמאללה, לפנות למובלעת שממזרח לא-ראם ולהיכנס למובלעת א-ראם דרך הגשר הצר - חצי מעגל של כ-‏40 קילומטרים, במקום נסיעה של כמה דקות.

א-ארם תיפגע במיוחד. בגלל מיקומה, היא הפכה בשנים האחרונות למעין מחסן גדול לסחורות העוברות מישראל לגדה המערבית ולהיפך. ישראלים ופלסטינים עושים שם עסקים. כל זה ייגמר כאשר תעמוד החומה. בסיס הקיום של רבים מבין 60 אלף התושבים ייהרס.

זוהי רק דוגמה אחת למה שמתרחש עכשיו בכל הגדה המערבית. היא הופכת לערבוביה מטורפת של מובלעות, ה''מחוברות'' באמצעות גשרים, מנהרות ודרכים מיוחדות, שניתן לנתק אותם בכל רגע לפי מצב-רוחה של ממשלת-ישראל או מפקד צבאי מקומי. מסביבן תהיה רשת צפופה של כבישים-לישראלים-בלבד, להתנחלויות מתרחבות ולמתקנים צבאיים. כל עיר פלסטינית – ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, בית-לחם, חברון ועוד – תהפוך ל''בירה'' של מובלעת קטנה, המנותקת מכל האחרות, מכפריה ומאזור-המחיה שלה, חוץ מאשר באמצעות דרכים עקלקלות. 55% של הגדה המערבית יהיו בידי ישראל, והמובלעות הפלסטיניות יהוו בסך הכל 45% (כלומר, כ-‏10% של פלסטין ההיסטורית).

זה איננו סיוט השייך לעתיד – זה קורה עכשיו, בשעה שאתם קוראים שורות אלה, ואפשר לראות את זה בעיניים - בעוד שרון מקשקש על ''התנתקות מתוקנת'' שתתרחש אי-שם בעתיד בחלק זעיר של השטחים הכבושים.

לישראלי המצוי אין כל מושג על המתרחש. זה יכול לקרות במרחק של קילומטר אחד מביתו (למשל בירושלים) אבל זה רחוק ממנו יותר מאשר הצד האפל של הירח. התקשורת אינה מעונינת, וגם העולם לא.

זהו השלום ששרון חולם עליו. זוהי ''המדינה הפלסטינית'' שהבטיח ג'ורג' בוש. זהו חלק מ''המזרח התיכון הדמוקרטי הגדול''. הכוונה היא, כמובן, להמאיס את החיים על הפלסטינים עד שיעזבו את הארץ. טיהור אתני זוחל.

אבל זה יוביל, כמובן, לשפיכות-דמים שאין לה שיעור. שום עם בעולם לא ישלים עם מצב כזה. לאלפים ואלפים של צעירים פלסטיניים, מות השהיד עדיף על חיים שכאלה.

ואי-שם בעתיד יופל מן הסתם המבנה המפלצתי הזה, כפי שנפלה החומה הגרמנית הזכורה לשמצה, שהייתה פחות בלתי-אנושית. כמו תמיד, אחרי ייסורים רבים, רוח האדם תתגבר. אבל באיזה מחיר לכל הצדדים!