אני מביא לקוראי ארץ הצבי ספור זיכרון שמצאתי בארכיון העיתונות: ידיעה על אב המחפש את בנו הנעדר במלחמת יוה''כ ומנסה ליצור קשר עם קצין מצרי כדי לברר מה עלה בגורל בנו. מכיוון שלא עלה בידי לברר פרטים נוספים בפרשה, ודובר צה''ל לא שש לסייע בידי, שיחזרתי מיצג ספרותי המופיע בספרי התקדשות - זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים מיתאם 1999.
אבנר קדם, אביו של חנוך ממעוז ליטוף, הגיע לסיני לחפש את בנו שהיה אחד מלוחמי מעוז ליטוף. ידיעות קשות הסתננו אליו, בעת שירותו כאיש חיל-התובלה באוגדת אדן, בדבר גורלם של חיילי המוצב. בעת נפילת המעוז בידי המצרים, בבוקר היום השני למלחמה, אבד הקשר עם האנשים, ושמועות איוב העלו, שבעת הכניעה נורו למוות בדם קר חמישה מלוחמי ליטוף, והשאר נלקחו בשבי, מעונים ומושפלים. חייליהם של שאזלי ועבד אל-רחמן עשו כדברי מפקדיהם הנערצים, ורצחו בלא רחם בניכנעים להם.
רק פקודות סותרות של מפקדים אחרים, ומדיניות להוצאת מידע משבויים, כמו גם ניצולם לצרכיי תעמולה, הצילו את חייהם של שאר השבויים. רק במקרים בודדים נהגו קצינים מצריים, ואף חיילים פשוטים, בהגינות עם שבויי צה''ל. שבויי צה''ל, כפי שתיארו אנשי מוצב המזח, אסף יגורי ואחרים, הועברו כמעט תמיד בכפרים המצריים, ובתוך אספסוף מוסת, שהטיל אימת מוות על החיילים הכבולים והמוכים, ניסה לפגוע בהם ולעשות בהם מעשה לינץ'. הסוהרים המצריים, עשו אך מעט כדי למנוע את פשעי המלחמה הללו, ורק הפקודות להביאם חיים לבתי הסוהר ומרתפי החקירות, מנעו את רציחתם של השבויים בו במקום. אבנר קדם היה מודאג עד מאוד לגורל בנו. קיווה שנפל בשבי. ומשלא הגיעו כל ידיעות מצה''ל על גורלו, החליט באמצע נובמבר 1973 לחפשו בכוחות עצמו.
נודד ממוצב למוצב ומבית חולים למישנהו, הגיע בדרך לא דרך עם רכבו השאול לקו התפר שבין עמדות הצנחנים לעמדות הצבא המצרי בעיר סואץ הנצורה. כמי שידע ערבית מצרית על בוריה, החל לנהל, בסבלנות אין קץ, מו''מ עם חיילי העמדה המצרית שמנגד. מולו התייצב קצין-רופא מצרי בשם עימד אל-חינאווי.
אבנר: ''בשם אללה, האם אפשר לדבר עם המפקד שלכם?''
הצד המצרי: ''כאן הרופא, נקיב (סרן) חינאווי, מי המדבר?''
אבנר: ''אל נקיב, כאן אביו של החייל חנוך קדם ממוצב ליטוף''.
סרן חינאווי: ''מה רצונך סייד (אדון) קדם?''
אבנר: ''בני חנוך, ישמרנו האל, נעדר מעמדתו הצבאית בליטוף ואין מוסרים את שמו בין רשימת השבויים, האם יכול אדוני לעזור, בשם האל, ויבוא על שכרו?''
חינאווי: ''ימתין נא אדוני, ואשיב לו בסוף היום''.
אבנר ניפנה אל פאתי העמדה, הלך לכיוון הרכב, מתבודד לעצמו, שקוע בהרהורים וליבו מנבא לו רעות. ברדיו השמיעה הרשת המאוחדת, ב' וגל''צ, את המערכונים הנדושים של הגשש-החיוור, שהפכו כבר לזרא לעכברי-המדבר המשועממים. היה זמן למכביר לחשוב על המלחמה, הבית, ההורים, החברים, המתים והפצועים והמצב העגום. ראש הממשלה גולדה מאיר שידרה בדבריה עצבות ודכדוך; דיין הסתובב כמוכה ירח, ובצבא טיכסו עצה כיצד לצאת בשלום מוועדת אגרנט, שהחלה לחקור את מחדלי המלחמה.
אבנר חש שהוא לבד. לבדו בעולם. מוכה ועצוב עד בלי די. בנו הבכור נעלם ואיננו. לקחו את בנו והעלימו אותו אי שם בתוך החולות או הביצות הממאירות שלגדות התעלה והאגמים המרים. אבנר רצה להתייפח, אך לא יכול היה להזיל אפילו דמעה אחת מעיניו הכבויות. כה כבד היה יגונו, וכה חזק כוח רצונו, להמשיך ולחפש אחר בנו האובד. נים לא נים נשאר ברכב, עד שקול צעקה של החיילים העירו באחת.
אבנר קפץ החוצה ורץ אל עמדת התצפית הקדמית. ''שכב!'' קרא לו התצפיתן המזוקן, ''המצרי קורא לך!''
אבנר בלע את רוקו וניסה להישאר שלו ככל האפשר:
''כאן אבנר, אביו של החייל חנוך קדם, האם אדוני הרופא קורא לי?''
חינאווי: ''נעם (כן), כאן הרופא, נקיב חינאווי, ישמרך האל. צר לי לומר לך שלא הצלחתי לברר אם בנך חי או מת הוא''...
נשתררה שתיקה כבדה.
חינאווי: ''האם אדוני שומע?''
אבנר: ''בשם האלוהים, שומע אני! אנא דבר, אדוני הנקיב'', נשבר מעט קולו של אבנר.
חינאווי: כל אשר עלה בידי לגלות הוא, שבבית הקברות של העיר סואץ נמצאים המתים ממוצב ליטוף. ככל שניסיתי לברר לא עלה בידי למצוא את שמו של בנך חנוך בין המתים. יִשְמְרֵנוּ האל! מה נוראה היא המלחמה וצר לי על כך שלא אוכל לעזור לך''.
אבנר כבש את קולו הנשבר וענה בקול חזק: ''אכן! ישמרנו האל מאימתה של המלחמה ומהצער שהביאה עלינו. מודה אני לך נקיב חינאווי, על שהיית אדם במקום שהמוות שורה בו. אנא, אמור לי, מה אוכל אני לעשות למענך?''
חינאווי: ''איש צבא אני, ואינני רוצה עבורי דבר. חיילי פצועים, וזקוקים לתרופות ומורפיום''.
אבנר: ''חי אלוהים שאעביר לך מבוקשך, ישמרך האל''.
אבנר רץ אל הרכב, נטל תיק חובשים צה''לי ורץ בחזרה אל העמדה. הצנחן ראה את הנעשה וביקש לדבר אל אבנר, אך ראה את נחישותו ואת דמעותיו הזולגות של האב ואמר: ''אני הולך לאוהל לכמה דקות ולא רואה מה אתה עושה. שמור על עצמך כשאתה נותן להם את התיק''.
אבנר נותר לבדו בעמדה. קרא בקול לחינאווי: ''יא דוקטור! כאן אבנר קדם! בוא חצי הדרך אל הכביש ואתן לך את מבוקשך''.
חינאווי: ''שמעתי! יוצא אני בלא נשק, ובא לקראתך''.
שתי דמויות יצאו מהעמדות המאולתרות והחלו צועדות לאיטן על הדרך הנטושה. יד האחת החזיקה תיק חובשים ויד השניה דיסקיות ומכתב מוכתם בדם של החייל חנוך קדם. השניים נטלו איש מידי רעהו את מבוקשם ושבו בשתיקה על עקבותיהם.
האבא והרופא המצרי - מוקדש לנעדרים במלחמות ישראל
סיפור עצוב
