תודה לך מרדכי ואנונו

תחת סיסמא זו הפגינו מאות אוהדי מרדכי ואנונו, מישראל ומחו''ל, מול כלא אשקלון ביום שחרורו ממאסרו.
אכן, אסיר המצפון ואנונו זכאי לכל התודה על נכונותו להקריב את חירותו במאבק נגד נשק אטומי, שאם לא יחוסל, עלול להמיט עלינו שואה חדשה.

מאבקי נגד נשק השמדה המוני החל עוד בטרם פרשת ואנונו, על כן היה זה אך טבעי שאהיה בין מייסדי ''הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי''. הוועד הוקם לאחר שנודעה פעולת הטרור של ממשלת ישראל שסוכניה חטפו את מרדכי ואנונו מאירופה.
18 שנה אני פעיל בנושא ואנונו, אולם בכל אותה תקופה לא פגשתי אותו וההיכרות בינינו באה לידי ביטוי בחליפת מכתבים.

ביום שחרורו ביליתי בחברתו מספר שעות. אכלנו יחד ארוחת ערב והיה לי הכבוד למזוג לו את כוס הבירה הראשונה לאחר 18 שנים.
גיליתי איש שיחה מקסים, בעל חוש הומור, אדם בעל חשיבה בהירה וחדה, איש המקרין עוצמה של פלדת אל חלד שממשלת ישראל לא הצליחה לשבור על אף נסיונותיה לעשות זאת במשך 18 שנות מאסרו, מהן למעלה מ-‏11 בבידוד מלא.
הוא יצא מהכלא עם אותו מסר נחוש של מאבק בנשק הגרעיני, שעמד ביסוד מעשהו האמיץ שעה שחשף ב-‏1986 בשבועון הלונדוני ''סנדיי טיימס'' את ייצור פצצות האטום בישראל.

הפושעים היו ונשארו יצרני הנשק האטומי הביולוגי והכימי בישראל, ואילו ואנונו היה ונישאר האיש שעשה את המעשה הנכון שעה שהתריע באמצעות העיתונות החופשית על הסכנות הצפויות לנו מהר הגעש הגרעיני לפתחו אנו חיים.

כפעיל נגד נשק אטומי, איני יכול שלא להעריך את תרומתם של המלמ''ב יחיאל חורב, השב''כ והיועץ המשפטי לממשלה, שבמסגרת ההגבלות שהטילו על ואנונו, סייעו להעלות לדיון ציבורי בישראל ובעולם את סוגיית החימוש הגרעיני הישראלי. במשך שלושה ימים התראיינתי בנושא בישראל יותר פעמים מאשר בכל 18 שנות המאבק.

עתה, לאחר שהנושא קיבל את התהודה הראויה, אין כל מניעה לבטל את כל ההגבלות, שהרי אין צפויה מואנונו כל ''סכנה ביטחונית''. כל המידע שהיה ברשותו נימסר בשעתו לעיתון האנגלי. ואנונו ישב בכלא 18 שנים יותר מדי, ועתה יש לאפשר לו לחיות מבלי לפגוע בזכויות אדם בסיסיות כמו חופש התנועה וחופש הביטוי.
אם המלמ''ב והשב''כ לא יבטלו את ההגבלות מיוזמתם, אני מקווה שהאגודה לזכויות האזרח שמייצגת עתה את מרדכי ואנונו, תצליח לבטל את כל ההגבלות באמצעות עתירה לבית המשפט העליון.
תודה לך מרדכי ואנונו על מה שעשית, וברכות לבביות לתחילתו של פרק חדש בחייך.

---

יום השואה

בחודש אפריל 2004 צוינו שני ימי זיכרון לשני ימי שואה. עשור לשואה ברואנדה בה נרצחו במאה ימים קרוב למיליון בני אדם, ויום הזיכרון לשואת היהודים מידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.
קצב הרציחות במאה ימי השואה ברואנדה היה גדול מזה שביצעו הנאצים ביהודים במלחמת העולם השנייה.
האו''ם ביקש מכל ארצות העולם לציין את העשור לשואה ברואנדה בשתי דקות דומייה. בישראל לא שעו לבקשה. מה אכפת למדינה הגזענית היהודית מגורלם של שחורים באפריקה? אם לא רצחו יהודים, אין לישראל עניין בנושא (ובתנאי שהיהודים הנרצחים לא יהיו אנשי שמאל, שהרי אותם מותר לרצוח, גם בסיוע ממשלת ישראל, כפי שקרה בימי הדיקטטורה הפשיסטית בארגנטינה). בעניין זה אין ממש חדש תחת השמש, שהרי בישראל שוררת אדישות מוחלטת לגורלם של הנרצחים האחרים במלחמת העולם השנייה, כמו שואת העם הצועני ששליש מבנותיו ובניו נרצחו באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים.

שעה שהתבצעה השואה ברואנדה נהגה ישראל כמו מספר מדינות בימי השואה במלחמת העולם השנייה, עמדה מהצד ולא התערבה. זאת אף זאת; במקום להשתתף, ולו בצורה סמלית, בעצרת הזיכרון המרכזית שנערכה בבירת רואנדה קיגאלי תחת הסיסמה שכה מוכרת לנו ''לעולם לא עוד'', המשיך השלטון הישראלי בציד בני אדם שחורים במטרה לגרשם. מעם של ניצודים הפכנו לעם של ציידים, כפי שהעיר בצדק אזרח שראה כיצד משטרת הגירוש הישראלית גוררת וקורעת מהגרי עבודה ממקום עבודתם לעבר מחנות הגירוש.
יום הזיכרון לשואה הוא הזדמנות חשובה לחזור ולהזכיר, גם אם היום מדובר בקולות מעטים ולא פופולרים כפי שהיו הנביאים בשעתו, כי הגזענות, ששימשה כמנוע מרכזי להשתלטות הנאצים על גרמניה, משמשת היום כאחד מסימני ההיכר המכוערים של מדינת האפרטהייד הישראלית.
לקחי השואה, מאבק בגזענות וכיבוד זכויות אדם, לא נלמדו בישראל.
אחד הסמלים להידרדרותה של ישראל לשפל המדרגה הוא הרוצח אהוד יתום, שרצח בברוטליות נאצית שני שבויים פלסטינים (ריסוק גולגולותיהם באמצעות אבנים ומוטות ברזל) ובמקום לעמוד לדין הוא יושב בכנסת כחבר מפלגת השלטון.

חברי וידידי פרופסור לב גרינברג מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, עורר א חמתם של הקומיסרים התרבותיים והחינוכיים בישראל, על מאמר שפירסם בעיתון בלגי בו טען כי ישראל עוסקת ברצח עם סמלי באמצעות רצח וחיסול מנהיגים פלסטינים המהווים סמלים לאומיים.
בין הזועמים, גם השרה לימור ליבנת, הנושאת בתואר היומרני ''חינוך ותרבות'', ששיגרה לנשיא האוניברסיטה פרופ' ברוורמן מכתב בו נאמר כי תחרים את האוניברסיטה כל עוד גרינברג מכהן שם כחבר הסגל האקדמי. אני חושש כי אילו זה היה תלוי בה, זה מכבר הייתה ישראל הופכת לרפובליקה פשיסטית שהמרצים והמורים מלמדים את מורשת רוצחי האצ''ל והלח''י (טבח באוכלוסיות אזרחיות כמו בדיר יאסין וביפו ב-‏1948, כמו גם זריקת פצצות במקומות הומי אדם בימי השלטון הבריטי, בשווקים, בבתי קולנוע ובבתי קפה. באחת, העתק יהודי של החמאס).
למזלנו עדיין אין בידיה של השרה שררה מוחלטת, אבל גם הכוח השלטוני שמצוי בתיקה המיניסטריאלי כיום, מסוכן דיו כדי להניף איום על החופש האקדמי וחופש הביטוי של חברי הסגל האקדמי. דומה, כי על פי תרבותה של ליבנת, אם הללו אינם רוצים למצוא עצמם מתדפקים על לשכות התעסוקה כמובטלים, מוטב כי ילכו בתלם הלאומני של השרה.

זועקי החמס מימין מיהרו לפרש את דברי גרינברג כאילו ערך השוואה בין הנאצים לישראל, דבר שלא עשה כלל, וגם אין מקום לעשותו.
ישראל לא עוסקת בתכנון סיטונאי של רצח העם הפלסטיני. לפי שעה אין מחנות מוות תעשייתיים. ישראל מסתפקת בשלב זה ברצח קמעונאי של פלסטינים. הרג יומיומי בשיטת ההזלפה. פעם מדובר בשתי ילדות בנות 4 ו-‏7, פעם מדובר במרצה מהאוניבריטה, פעם אחרת בנשים ותינוקותיהן, ככה לאט לאט, שום דבר לא בוער. לכך מתלווה פגיעה סיטונאית בבריאותם של מיליוני הילדים , עתידו של העם הפלסטיני, באמצעות המצור על ערים וכפרים המונע מהם תזונה בסיסית והם גדלים בתזונת רעב.

לקראת יום העצמאות ה-‏56 אני דוחה מכל וכל את ההאשמות כי ישראל היא מדינה נאצית, היא רק בדרך ויש בה עדיין כוחות שמנסים לבלום את התהליך. אבל יש בממשלתה, בצבאה, בשרותיה החשאיים ובחלקים ניכרים של אוכלוסייתה רוע כמו נאצי שבשלב זה מופנה בעיקר כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים, באורח פחות חמור כלפיי האזרחים הערבים בתחומי הקו הירוק ולאחריהם בתור ניצבים פעילי שלום מהשמאל.

---