תחרות חופשית וחקיקת יחסי עבודה

אדם סמית, הפילוסוף בן המאה ה- 18, נחשב בעיני רבים לאבי הכלכלה המודרנית. הוא ''קיבל'' את התואר בזכות התיאור הבהיר של התנהלות השוק בתחרות חופשית בספרו (עושר העמים). הוא טבע את המושג ''היד הנעלמה'' כדי להציג את הרציונאל של התנהלות כזו ואת יתרונותיה לעומת המציאות המרקנטיליסטית של ימיו. ספרו הפך למעין תנ''ך עבור דורות של כלכלנים שלמדו ולימדו את עקרונותיו.

למרות שהיה נביא השוק החופשי אדם סמית מקדיש קטעים מספרו גם לנושאים שפחות מוכרים לנביאי התחרות החופשית של ימינו. הפעם ננסה לנחש מה היה אדם סמית אומר על אירועים אקטואליים הקשורים ביחסי עבודה.

---

לפני כשבועיים אישרה ועדת שרים הצעת חוק להגבלת זכות השביתה (ועדת השרים אישרה ההצעה להגבלת השביתות). ראשית, העובדה שמעלים בכלל את הרעיון להסדיר יחסים וולונטריים (עובד – מעביד) באמצעות החוק היא לא חיובית. היא מזכירה תקופות בהיסטוריה האנושית בהן הוטלו איסורים שונים ומשונים על העובדים – תקופת המרקנטיליזם. בין השנים 1600 – 1800, תקופתו של אדם סמית, היתה אירופה מושפעת מאד מהאידיאולוגיה המרקנטיליסטית שיעדה למדינה תפקיד חשוב בדאגה לשמור על שיגשוג המשק באמצעות ניהול ופיקוח (רגולציה) על ידי המדינה-הממלכה.

שנית, הצעת החוק (לפי הפרסום) מטפלת רק במה אסור או מותר לעובדים אבל אין בה ביטוי והתייחסות לגורמי השביתה מהצד של המעסיקים – היא חד צדדית. כפי שנראה בהמשך זה מזכיר את החד צדדיות של המרקנטיליסטים. בכך ממשלת ישראל, בעצם, קובעת שעמדתה היא עם המעסיקים.

כמו שאמר המשורר, כאן גם קבור הכלב: המדינה היא גם המעסיק בעצמה (חברת חשמל, נמלים, עובדי מדינה ועוד) כך שבעצם החתול המתקשה לשמור על השמנת מבקש שהחוק יעשה זאת.שלישית, הצעת החוק גם קובעת שמותר לנקות שכר עבור ימי השביתה. אבל עובד שלא ישתתף בשביתה יהיה חייב לעסוק בהוכחת ''חפותו.'' לבסוף, יש בהצעת החוק גם נקודות אור קלה: חובת הצגת השביתה להחלטת העובדים.

לא רק שהמדינה פטורה מאכיפת החוק נגד הלנת שכר היא פועלת לשחרר עצמה מנזקי השביתות גם אם היא הגורם לפריצתן. שביתה היא בעצם כלי פוליטי שמאזן קצת את יחסי הכוחות בין המעסיקים והעובדים. מה שמפליא הוא שאבי הכלכלה של השוק החופשי מקדיש חלק משמעותי מספרו כדי להגיד לנו שבעצם יש היגיון רב בהתארגנות העובדים אפילו למטרות פוליטיות לשיפור מעמדם ותנאי העבודה שלהם:

''לאור העיקרון הבסיסי של חופש הפרט, שממנו גזר את הכלל של התחרות החופשית, הוא צריך לכאורה להתנגד לאיגודי עובדים, ובמיוחד לניסיונם להפעיל כוח פוליטי – שביתה, למשל – כדי להעלות את השכר ולשפר את תנאי העבודה. אבל סמית איננו דוחה את הלגיטימיות של קיום אירגוני עובדים, ...... סמית איננו מחבב, כידוע, התאגדויות, שמטרתן רכישת כוח פוליטי, אבל כיוון שגם ללא התאגדות פורמלית כוחם של המעבידים חזק יותר בעימות עם העובדים, הוא מצדד יותר בזכותם של העובדים להתארגן, ....'' (חיים ברקאי, אדם סמית באספקלריה של ימינו, מוסד ביאליק, האוניברסיטה הפתוחה, 1995, עמודים 33-34).

פרופסור ברקאי מסתמך על דברי אדם סמית מלפני קרוב ל- 230 שנה (ספר 1, פרק 8: Of the Wages of Labour, עושר העמים). באותה תקופה היו לא מעט חוקים שהגבילו את הניידות של עובדים שעוררו את ''קינתו'' של סמית והוסיפו דלק לתמיכתו בתחרות חופשית ובחופש הפרט. לכן קבלת החוק תטה את המטולטלת לרעת מעמד העובדים. יתכן שאם היה אדם סמית מהלך בינינו הוא היה מתנגד להצעת החוק.

---

למרות שהמשק נמצא כבר מספר חודשים בצמיחה, הגידול במספר המועסקים מפגר אחרי מספר המצטרפים לכוח העבודה. ההסבר הוא שאנחנו באמצע שינוי טכנולוגי, שהחל עוד לפני המשבר הכלכלי האחרון, של נסיגת מפעלי תעשייה בגלל תחרות ממשקים יותר זולים ובמקביל עליית מקצועות ההיי-טק. מאחר ובמקצועות העולים יש גם תחרות חריפה במשק העולמי, על רקע שיפורים והתייעלות מהירה אז גם הגידול בתעסוקה מתעכב.

גם במשק האמריקאי, שנמצא בתהליכי צמיחה תקופה יותר ארוכה, מתעכבת צמיחת התעסוקה. אבל ברבעון האחרון מסתמן שינוי מגמה – גידול במספר המשרות. זהו שינוי לטובה כי הגידול החודשי הממוצע כבר מספק כדי לקלוט את המצטרפים החדשים לכוח העבודה. אבל עלינו לזכור שעובדות מרבעון אחד עדין לא מבטיחים שהמגמה באמת השתנתה. בנוסף, השינוי הזה עדין לא מספק כדי לסגור את עודפי יכולת הייצור (What the Jobs Number Won't Do).

---

מסתבר שבהפוך על הפוך ההסתדרות פועלת להקטנת הריכוזיות בקרנות הפנסיה (האינטרסים המשותפים של ההסתדרות והאוצר מכרסמים במונופול הפנסיה קרן מבטחים). לאחר שנכשלה בשמירה על כוחן המונופוליסטי ועל הבעלות בקרנות הפנסיה שלה היא פונה לדרכים חדשות.

ההסתדרות של היום מעדיפה לנהל את ענייני הפנסיה של העובדים באמצעות חברות ביטוח (שחולשות על קרנות פנסיה). בדרך הזאת היא תורמת להקטנת הריכוזיות בענף – אחת המטרות החשובות של הרפורמה שבתחילת הדרך ההסתדרות התנגדה לה. התהליך הזה החל וגם צובר תאוצה כי:

1. אי הסדרים שחשפו המנהלים המורשים פגעו ב''זוהרן'' של הקרנות הותיקות והקרנות החדשות שהקימו בבעלותן.
2. ההסתדרות שאיבדה שליטה בעקבות ההלאמה רוצה לפגוע בקרנות המולאמות.

לאחר מלחמה חריפה, ההסדרות הופכת למשתפת פעולה עם האוצר בנושא הפנסיה. ההסתדרות כבר לא מציגה נימוקים אידיאולוגיים, לפחות בנושא הפנסיה, אלא פועלת פשוט כיזם פרטי לפי האינטרסים הצרים. האם אנו שומעים פעמי משיח.....?

---

אפילו בארה''ב הגדולה עוד מתלבטים מה כדאי לעשות עם הגירעונות האקטואריים של קרנות הפנסיה המפעליות. אבל בניגוד לכיוון ההתפתחות אצלנו – הרחבת התחרות בענף – שם בחר הממשל הרפובליקני, ממנו צריך לצפות לקידום תחרות חופשית, פתרון זמני מהזן המרקנטיליסטי. הממשל משנה, באופן זמני, את כללי הדיווח החשבונאי באותן חברות המנהלות קרנות פנסיה עבור עובדיהן.

הסיבה העיקרית היא ירידת ערך הנכסים של הקרנות בגלל הירידות בבורסה בשנים האחרונות וירידת הרווחיות. המהלך יצור הקלה מידית משום שהוא מחליף את הנוסחה לחישוב ההפקדות שהחברות יצטרכו להפקיד. בכך ימנעו מצבים מביכים בתקופת הדוחות הפיננסיים הקרובה. הכוונה, המוצהרת, היא ליצור פסק זמן כדי שהקונגרס יכין רפורמה לטווח ארוך. אבל אפשר גם לחשוב על שיקולי בחירות.....($80 Billion Pension Bill Is Approved by the Senate).

על הרקע הזה אנו יכולים להשוויץ שאצלנו הרפורמה כבר יצאה לדרך. מצד שני, המצב בקרנות הפנסיה במולדת השוק החופשי צריך להעלות הרהורים נוספים לגבי סיכויי ההצלחה של הרפורמה, שמעבירה (העבירה) נכסים ופעילות למגזר הפרטי עסקי. דומה שהסימנים הללו לקשיי המגזר הפרטי בניהול קרנות פנסיה היה מעורר דאגה אצל אדם סמית לגבי גבולות התחרות החופשית.

---