אלכס הקטן

אריה פרלמן

מזה כשנה וחצי, עובדים בחברת 'אקיוביט' בירושלים שני מהנדסים בשם אלכס. האחד מכונה 'אלכס הגדול' – והשני – אלכס וורונצ'וק (Voronchuk) - נקרא 'אלכס הקטן'.

לא רק בגלל מימדי הגוף – אלא גם בגלל הגיל.

אלכס הקטן הוא אמנם צעיר – אבל כלל וכלל לא קטן. הוא גדול. הוא אחד התוצרים המובהקים של העליה החדשה מברית-המועצות לשעבר: חכם, משכיל, רחב-אופקים, מבריק, חרוץ ושקדן.
הוא בוגר שירות קבע בחיל האוויר, מהנדס בהשכלתו, ועד לא מזמן למד באוניברסיטה הפתוחה.

אבל אלכס הקטן – עם כל היותו עובד חרוץ וקפדן, מוכשר ומחונן בתחום עיסוקו – רחוק מלהיות טיפוס יבש ומשעמם. הוא אוהב לבלות עם חברים, נרשם כמנוי לחדר הכושר, ואהבתו הרבה לטיולים ברחבי הארץ הפכה לשם דבר בקרב כל מכיריו ומוקיריו.

בשבוע שלפני פסח – חגג אלכס הקטן את יום הולדתו ה-‏29. לרגל האירוע הוא טס כחצי שעה מעל רעננה, במטוס קל. הוא צילם את הארץ במצלמתו הדיגיטלית – ולפי עדותו – זה יצא יפה מאוד. יש לו ''זום 6'' במצלמה – כך אמר לי, ולכן רואים היטב את פני הקרקע, הבניינים והנופים.

כאשר התכנסנו כל עובדי החברה להרמת כוסית לרגל פסח – שילבנו את ציון יום הולדתו בציון החג – וסיכמנו שמוטלת עלינו משימה: לחתן את הבחור האיכותי – אך הרווק.

אלכס וורונצ'וק הוא טיפוס מיוחד במינו. לעולם אין אתה יכול לתפוס אותו כועס או רוטן – לא כל שכן צועק. גם כהיתה לו ביקורת – ואפילו ביקורת חריפה – תמיד היה אומר אותה עם צל חיוך, ועם זיק של אור בעיניים. על אחת כמה וכמה כאשר היה נינוח או מתבדח, אז צחוקו הביישני היה מעלה חיוך על פנינו.

אני מכיר את אלכס מאז שהתחלתי לעבוד בחברה – לפני כחצי שנה. תמיד ידעתי שאם אצטרך עזרה או עצה – אוכל לפנות אליו. תמיד היה משרה תחושה נעימה כשהיה נכנס למחסן או למשרד – ואין זה משנה אם לצורך שיחת-חולין או ענייני עבודה.

תמיד פתוח לעניינים שמעבר לעבודה, ותמיד בעל חוש הומור בריא.

אלכס וורונצ'וק עשה חיל בחברה, וחיש-מהר הפך למנהל פרוייקט, והוכיח אחריות ומסירות רבה – שהובילה להצלחה אחר הצלחה.

אך אלכס מעולם לא התנשא על אף אדם. הליכותיו האישיות הנעימות וצניעותו – חיבבו אותו על כל סביבתו.

אבל אלכס לא עובד כאן יותר.

ביום א' – שביעי של פסח – באתי לעבודה ליום מקוצר – בסך הכל חמש שעות. בעודי יושב על הכיסא צילצל הטלפון. על הקו היה אדם שבתחילה לא הזדהה – וביקש את הטלפון הנייד של סמנכ''ל החברה.
לא רציתי למסור את המספר הנייד של הסמנכ''ל לכל דיכפין – ועל-כן ביקשתי שישאיר הודעה. אך המתקשר התעקש. הוא עמד על כך שזה מאוד חשוב.
חשבתי לעצמי – אם למסור את מספר הטלפון הנייד של הסמנכ''ל – לפחות עליי לדעת מי המתקשר ומה רצונו.

הוא הזדהה כ''איגור''.

''אח של אלכס''.
''איזה אלכס''?
''וורונצ'וק''.
''טוב, אני מקווה שזה לא...''
''זה כן''.
''אז... אני מקווה שאלכס בסדר''.
''הוא לא בסדר''.
''טוב... אז תמסור לאלכס ש...''
''אני חושש שהוא לא יוכל לקבל את ההודעה''
''מה... אה....''
''אלכס נהרג בתאונת דרכים'' - - -

מיד מסרתי גם את המספר בבית.

בהתחלה התקשיתי לנשום. אחר-כך פחדתי לבשר לעובדים שבכל זאת נכחו במפעל. ומה אם מדובר במהתלה אכזרית? או בסתם טעות איומה? ואולי לא שמעתי טוב? או שמעתי ולא הבנתי? ובכלל – איך אפשר להודיע הודעה כזאת ממקור שני? או שלישי? אולי כדאי לחכות – לחכות לטלפון מתקן?

בישרתי את הבשורה המרה לכל הנוכחים.

ההלם היה מוחלט.

אף אחד לא הראה זאת – אך כולם התרסקו מבפנים.

תחושת הזוועה האיומה אכלה בכל פה, והאבל הכבד שיתק את הלבבות.

החברה שלנו היא חברה קטנה – וכולם הכירו וחיבבו את אלכס. גם אני.

לא הייתי קרוב משפחתו של אלכס. אפילו לא היינו חברים קרובים. אבל למרות זאת – נפער לי חור גדול בלב. אני מדבר עליו – והזוועה חונקת את הגרון; אני חושב עליו – והדמעות מציפות את העיניים.

ההלוויה היתה מחרידה. כמאה אנשים, ביום אביב חם, בבית העלמין של קרית-אתא, ללא נאומי הספד – עקב החג – שביעי של פסח.

הוא נהג, כהרגלו, בזהירות ובאחריות, אך נהג חדש סטה ממסלולו והתנגש בו, בכביש 90. ידידתו שנסעה איתו נפצעה קשה.

ראיתי את גופתו המכוסה מוטלת על האלונקה, ואני מסרב להאמין: האם זהו אלכס שלנו?! לא יכול להיות!!! זה הוא? האם מדובר באותו אדם טוב ומיטיב, מלא-חיים ואופטימיות? לא ייתכן!

אני עדיין שומע אותו, את דיבורו, את המבטא, את הצחוק... הערותיו והצעותיו מהדהדות בראשי, אני רואה את החיוך שלו, תמונת דמותו ניצבת אל מול עיניי, ונדמה לי שעוד מעט ייכנס, עוד מעט אשמע מרחוק את קולו, עוד מעט יבקש ממני לראות איזה קונקטור, או כבל... ואולי בעצם לא. אולי בעצם יבוא כמו תמיד ויידע יותר טוב ממני מה יש לי במחסן, מה היה לי ומה ומה לא, ואיזה כבל ישן שכב לי במחסן במקום זה או אחר – מבלי שאפילו זכרתי...

ביום חמישי, 8 באפריל 2004 – עזבתי את העבודה מוקדם, מעט לאחר השעה 9:00. נתקלתי באלכס כשרק הגיע לעבודה. ניצלתי את ההזדמנות, לחצתי את ידו ואת ידו של מהנדס אחר, ואיחלתי: ''חג שמח''. עיניו אמרו פליאה ושעשוע, והוא חייך ושאל: ''כבר הולך''? ''כן, כן, היום מוקדם'', השבתי.

מה, אלכס, כבר הולך?! כבר הולך???!!!

עוד מוקדם, אלכס! למען השם – עוד מוקדם... כל כך מוקדם!!!