בגליון של עתון ת''א מתאריך 2.4.04 קראתי כתבה בשם ''הפלישה לרומניה'' על מעורבות יועצי בחירות ישראליים בבחירות לנשיאות רומניה; מצד אחד אייל ארד מייעץ למועמד האנטישמי ומכחיש השואה, ואדים טודור, המנהיג מפלגה פשיסטית בשם ''רומניה הגדולה'' (איך לא...) ומנגד, טל זילברשטיין מייעץ לראש הממשלה המכהן, אדריאן נסטסה.

אפשר לשאול: מה יועצים ישראליים עושים בכלל במערכת הבחירות ברומניה?
תשובה קלה: מתפרנסים.

אפשר להקשות ולשאול: אבל בכל זאת, לעזור למועמד אנטישמי מכחיש שואה?
תשובה רשמית: בתקופה האחרונה ואדים טודור חזר בו מהתבטאויותיו בנושא השואה בכלל ושואת יהודי רומניה בפרט.
כשנשאל טודור כיצד פתאום לאחר העסקתו של אייל ארד הוא חזר בו מהתבטאויותיו ענה: ''הייתי צריך להשוות בין מסמכים שארד העביר לי לבין המידע שהיה בידי קודם. עכשיו אני מבין שטעיתי''.
קניתם את זה?
גם אני לא.

בהמשך הכתבה נשאל מרקו כץ, ראש הארגון למעקב אחרי פעילות אנטישמית ברומניה, מדוע אינו נותן אמון ב''חזרתו בתשובה'' של ואדים טודור.
מרקו כץ נתן דוגמא כיצד לאחרונה נכתב בבטאון המפלגה של טודור שהטבח הגדול של יהודי בוקרשט ב-‏1941 שבמהלכו נתלו גופות יהודים במשחטה עירונית לא התקיים כלל, ולמעשה היו גופות של חיילים רומנים שיהודים אספו מהרחובות ותלו אותם במשחטה.
גם אלה מאיתנו שלא מכירים את האירועים האלה יכולים לשאול עצמם: איזה סיבה בעולם יש ליהודים לאסוף גופות של חיילים מהרחובות ולתלות במשחטה.
מילא, לאסוף נערים נוצריים ולשחוט אותם בשביל להכין מצות פסח מהדם. אבל חיילים מתים? זה לא טריפה?
ועכשיו יותר ברצינות.
האמת היא שהסיפור הזה מוכר לי היטב לא רק מספרים אלא גם מאבא שלי שהיה נער בבוקרשט באותה תקופה.

ברשותכם ארחיב:
בתקופת מלחמת העולם השניה יזמו הנאצים את רציחתם הטוטלית של יהודים בכל המדינות שכבשו.
הדבר לא היה טוטלי במדינות שהיו ביחסים טובים עם גרמניה הנאצית כמו איטליה ורומניה, וכלל לא קרה בספרד.
ברומניה היו מאבקי כוחות בין שלושה גורמים:
המלך קרול ובנו מיכי לסרוגין, מפלגה פשיסטית אנטישמית בשם ''משמר הברזל'' בראשות קורנליו קודריאנו, והגנרל יון אנטונסקו.
חברי ''משמר הברזל'' שאפו להפיל את המלך ולכרות ברית עם גרמניה הנאצית. קודריאנו הוצא להורג בהוראת המלך קרול, אך אנשי התנועה נשבעו לנקום במלך ולתפוס את השלטון.
לאחר שרומניה, החלשה מבחינה צבאית, נאלצה בלחץ גרמני להחזיר שטחים שנמסרו לה בעבר מהונגריה (שהיתה כעת בת ברית של גרמניה) ובלחץ סובייטי להחזיר שטחים לבריה''מ תפסו את השלטון חברי ''משמר הברזל'' וגנרל אנטונסקו והכריחו את המלך קרול להתפטר ולהביא במקומו את בנו, מיכי.
הדבר המעניין הוא, שאנטונסקו היה פרו-נאצי כמו תנועת ''משמר הברזל'' אך הוא דיכא אותם כיון שהם התנהגו כמו בריונים אנרכיסטיים וזה לא עולה בקנה אחד עם מי שמעוניין בחוק וסדר. בפועל, מנע אנטונסקו מ''משמר הברזל'' לתפוס את עמדות הכוח במדינה.
יון אנטונסקובנובמבר 1940 צירף אנטונסקו את רומניה ל''מדינות הציר'' (גרמניה, איטליה ויפן) והרשה לכוחות צבא גרמניים לחנות בשטח רומניה – כחלק מההכנות שעשה הצבא הגרמני לפלישה הגדולה לבריה''מ.
ב-‏21 בינואר 1941 ניסו חברי ''משמר הברזל'' לבצע הפיכה ולתפוס את השלטון. למחרת, לאחר שנכשלו בהשתלטות על מוסדות שלטון בבוקרשט מול חייליו של אנטונסקו נסוגו בריוני ''משמר הברזל'' לשכונות יהודיות בבוקרשט וכילו את זעמם ביהודים. למעלה מ-‏120 יהודים נרצחו במקום ועוד רבים נעצרו, הובלו ליערות סמוכים ונורו שם. הפוגרום הזה הופסק ב-‏23 בינואר, כאשר אנטונסקו הכניס חיילים לשכונות היהודיות.
אגב, החיילים הגרמנים ששהו ברומניה לא נקפו אצבע לעזור לאנשי ''משמר הברזל''. אנטונסקו היה מספיק טוב בשביל לעשות איתו עסקים.

עד כאן העובדות היבשות.
וכעת לערך המוסף שסיפר לי אבי, שמעון, שגר עם משפחתו בבוקרשט.
בדיוק בעיצומו של נסיון ההפיכה של ''משמר הברזל'' קיבל סבא שלי, ינקו, את הידיעה שאביו נפטר בעיר אחרת.
סבי לא היה דתי ולא הלך לבתי כנסת. גם לא בחגים.
כשנודע על מות אביו אמרה לו סבתי, פייגה: ''גם ביום כזה אתה לא הולך לבית הכנסת''?
סבי סירב וסבתי התווכחה איתו קשות והכריחה אותו ללכת לבית הכנסת להתפלל.
כעוס ומושפל יצא סבי מהבית ושם פעמיו לעבר בית הכנסת הקרוב.
באמצע הדרך נעצר, החליט שהוא לא רוצה ללכת ואף אחד לא יכריח אותו – וחזר הביתה לקבל ''מנה'' מסבתי.
זה יכול להיות סיפור חביב אלמלא מה שקרה בדיוק באותם רגעים.
בדיוק בזמן שסבי יצא מהבית נכנסו לבית הכנסת בריונים מ''משמר הברזל'', שברו וחיללו את המקום, אספו את כל 35 המתפללים שהיו שם והובילו אותם לבית המטבחיים. לפחות אחד מהפורעים עבד שם והיו לו המפתחות. אבי הכיר אותו כי לאחר מעשה הוא התרברב בכך.
כולם נרצחו.
על פי מה שקראתי לקראת כתבה זו, היהודים נחתכו לגזרים, ניתלו על ווים והודבק להם שלט ''בשר כשר'' (אנציקלופדיה עברית, כרך ז' עמ' 947).

אז זה הסיפור על ''תליית חיילים רומנים ע''י יהודים'' לפי גירסת אנשי מפלגתו של ואדים טודור. מעניין אם זה מעניין את אייל ארד.

ומה יש לי להגיד על זה?
הסיפור של סבא שלי תמיד מזכיר לי את אותם בעלי נשמות טובות המציינים את הניסים שקרו לאנשים שניצלו ממוות כהוכחה לקיומו של אלוהים.
אז הנה לכם דוגמא הפוכה.
הניצולים יכולים לספר עד מחר איך ההשגחה הצילה אותם. רק קולם נשמע.
המתים לא יכולים להביע התנגדות לדברים.