זכות השיבה והציונות המעשית

טוב עשו מנסחי הסכם ז'נווה, כשבחרו להתעלם מהכרעה - שלעולם לא היתה מתקבלת - בנושא זכות השיבה. הרי היהודים במדינתם לא יכולים להסכים לאותה ''זכות'', כשם שהערבים הפלשתינים לעולם לא יבטלו אותה. כאשר המחלוקת היא על ערכים, על אמונות, אין מקום לפשרות וגם לא צריך. איש באמונתו יחיה... מה שצריך זה למצוא דרכים מעשיות כדי לחיות אחד עם השני, במקום להלחם זה בזה, עם כנגד עם. וכך עשו מנסחי ההסכם, שהציבו לפנינו הסכם מעשי על הסדר אפשרי בינינו לבין הפלשתינים. זה איננו ההסדר האפשרי היחידי, ובודאי שאיננו תואם את חלומות כולנו, וגם לא את שאיפתנו לביטחון לנצח (זוכרים את גולדה ובאיזה מלחמה נגמרה שאיפת שלום הנצח שלה?).

בואו נלמד קצת מההיסטוריה שלנו. מה עושה רבן יוחנן בן זכאי בימי הטראומה הלאומית, כאשר בית המקדש חרב. האם הוא קובע חוקים שישמרו את ''זכות הקמת הבית'', חוקים שימנעו צמיחת אלטרנטיבות? לא. הוא ''מתעלם'' מכל אותם חוקים המסדירים את פעולת הכהנים בבית המיקדש ובונה מערכת חוקים נוספת, שמסדירה חיים יהודיים דתיים מלאים ללא בית מקדש, למשל ע''י בית כנסת שהוא ''מקדש מעט''. וכך העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות החזיק ''בזכות'', ואפילו שימר אותה בכל מיני מנהגים אך לא מימש אותה. הציונות היתה תנועה מעשית של פתרון לבעיית היהודים בגלות. לכן אנשי העליה השניה מעולם לא ראו בהר הבית כנושא שיש להילחם עליו. מוטב שישאר כחלום. חלומות וזכויות לא חייבים לממש. מותר לכולנו לחלום על כל מיני דברים. אך מימוש החלומות דורש התחשבות באילוצי המציאות. מציאות בה חלום מתנגש בחלום, זכות אבות מתנגשת בזכותו של אחר.

ולכן, הדרך היחידה להגיע לביטחון קיומי אמיתי היא עשיית שלום, שיתבסס על מתן מענה מירבי על האינטרסים של הצדדים לסיכסוך. לא וויתור על כח אלא השענות עליו למען שמירת הקיום. לא הגשמת החלומות והתיקוות ומשאלות הלב אלא פשרה, קשה ככל שתידרש, שתאפשר לנו ולערבים לחיות זה בצד זה, ולא זה במקום זה.

זה תלוי בנו, זה תלוי בהם, וזה תלוי גם בדוד העשיר והחזק באמריקה, שיתערב סוף סוף בסיכסוך ויאלץ את כל הצדדים, ובעיקר אותנו ואת הפלשתינים, להגיע להסכמה, כי לבד לא נוכל. מנהיגינו, בשני הצדדים, אנשים קטנים הם, מלאי תחבולות אך חסרי מעוף, מנהיגים היודעים ללבות את האש אך לא לכבותה. והאש הולכת ומתפשטת וכמו שנאמר ''ותצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון''. ימים יגידו אם הריגת השיך יאסין לא הציתה אש עולמית שלא רק תפגע בנו אלא גם בכל ידידינו בעולם (אם נותרו כאלה..).

ואז נוכל להתחיל להתמודד עם הנושא העיקרי של דורנו: אם אבותינו הקימו את מדינת היהודים, לנו החובה למלאה בתוכן יהודי (לאו דווקא דתי הלכתי), מדינה שתשאף לשלב בתוכה מהמקורות היהודיים ומהמקורות הכלליים, כדי לעשות מאיתנו באמת מדינה שונה במהותה. מדינה שבאמת יש בה ''אור לגויים''.

---