''... אז איך התחתנת איתו?'' נשאלתי בספרי האוטוביוגרפי ''
כלה ונחרצה'', שאלה של חשבון נפש אישי ונוקב עליה השבתי בהרחבה.
אך כידוע, כל סוף הוא התחלה של משהו אחר, וכך גם תשובתי הפרוסה בין דפי הספר העלתה שאלות אחרות. על אחת מהן אנסה להשיב במאמר זה בתקווה כי אוכל להועיל ולתרום בכך.
''... אז מתי בעצם מפסיקה האישה המוכה להיות אישה מוכה?''
למרות ניסוחה הבלתי אישי, ניסוח עדין, עקיף, אך עם זאת תקיף, שאלה זו כיוונה אותי להתבונן פנימה ואחורה אל תהליכים נפשיים אשר עברתי, אך הפעם מנקודת מבט אחרת וחדשה; מבחוץ. לכן, עוד בטרם גיבשתי את תשובתי לשאלה זו, ידעתי כי ''נוכחותה'' רצויה... אף מאוד.
''אני חושבת שהפסקתי להיות אישה מוכה כמה וכמה פעמים... כלומר בשלבים, בנקודות שונות ... מדובר בציוני דרך'', השבתי לשואל בעודי מהרהרת בדברים ומבינה כי הסוגיה לה נדרשתי אינה פשוטה כלל ועיקר.
''כמובן, שברגע הבריחה מהבית אל מקלט לנשים מוכות הפסקתי להיות אישה מוכה פיסית... כי שמתי סוף להתעללות בי'', השבתי בלי לחשוב פעמיים.
אך האומנם כך הוא? המשכתי להרהר ביני לבין עצמי, הרי בהיותי אישה נמלטת, ואולי אף נרדפת, האיום מעליי טרם הוסר ואולי אף גדל!? באותה העת העמדתי את עצמי בסכנת חיים גדולה אף יותר, שכן על פי מחקרים, השלב המסוכן ביותר עבור האישה המוכה הוא השלב בו היא מבקשת להיפרד מבן זוגה האלים. דבר ידוע הוא כי רוב מקרי הרצח של נשים על ידי בני זוגן מתרחשים ממש בתקופה זו.
''... גם ביום בו החלטתי לעזוב את המקלט ולפתוח דף חדש בחיפה הפסקתי להיות אישה מוכה'', המשכתי, ''... כי ביום זה אזרתי אומץ וכוחות, ויצאתי לחיי עצמאות וחופש בלתי תלויים. לא נכנעתי למצבי, ולקחתי פעם נוספת אחריות על גורלי... השלב הבא היה לאחר ארבע וחצי שנים כשהתגרשתי ממנו, כשכבר לא הייתי אשתו החוקית, כשהשתחררתי ממנו עם תעודה והכשר רבני. פעם נוספת בה הפסקתי להיות אישה מוכה הייתה ביום תחילת כתיבת הספר... וגם ביום בו סיימתי את מסע הכתיבה... וכשיצא הספר לאור ועבר אל נחלת הכלל עם כל מסריו... בכל אחד מהשלבים האלה הפסקתי להיות אישה מוכה...''
בנקודה זו השואל נכנס לדבריי כי ביקש להבהיר: ''אבל מוכה
ממש הפסקת להיות ברגע שכבר לא קיבלת מכות, נכון?!''
''כן, בוודאי'', עניתי, ''אבל להיות אישה מוכה זה לא עניין כל כך פשוט של: כן מכות, או לא מכות... עבורי זו חוויה המתאימה יותר לתיאור במונחים של סקאלה, נגיד מ-20 (שזה להיות
מאוד אישה מוכה), ועד 1- (שזה להיות
קצת אישה מוכה)... פעם הייתי בקצה האחד ובהדרגה התקדמתי אל עבר הקצה השני. היום אני כבר לא מוצאת את עצמי בסקאלה הזו בכלל ויכולה להעיד שהתהליך הושלם ושאינני מרגישה כאישה מוכה'', סיימתי.
מראש אני מבקשת להבהיר כי במסגרת זו קצרה היריעה מלהתייחס אל כל המרכיבים של התופעה על ביטויי האלימות השונים שבה, אלא רק להאיר נקודה אחת מתוכה כחומר למחשבה. הגם, שמדובר בחוויה רגשית שהיא עבור כל אחת ואחת מאוד אישית והנושא בכללו מורכב וסובייקטיבי, נושא אשר קשה להגדירו ועוד יותר קשה לכַמתו.
על כן, בהרצאותיי אני שואלת לפעמים: ''מתי נציין כי השמיים מעוננים? האם ענן אחד הופך אותם לכאלה? או שמא אנו צריכים לראות לפחות שניים בשמיים, כדי לומר עליהם שהם מעוננים? ובעצם... באיזה גודל עננים מדובר...? ומה אם השניים קטנים ורחוקים מאוד זה מזה...? או; מתי נציין כי גבר הוא ''קרח''? ברגע שאין על ראשו שערות בכלל? או כשנותרו לו רק שלוש שערות? שש אולי? טוב, נתפשר על ארבע...?''
במקרה הגבר, לפעמים נוכל להגיד עליו שהוא: ''מקריח'', ובכך נצא פתורים. על השמיים נוכל לומר כי הם ''מתעננים'', ולפעמים נצא צודקים. אך מה נאמר על האישה המוכה...? שהיא ''מִתְמכַּה'' על משקל ''מקריחה?''... או שהיא ''מִתמֵכּכֶּת'' על משקל ''מתעננת''?
על האישה המוכה נוכל לומר רק שהיא
כן אישה מוכה, או שהיא
לא אישה מוכה. אין מושג 'אמצע' ואין מושג 'תהליכי' ובכך אני חושבת שצודקת השפה העברית. אך כשמדובר על ''להפסיק להיות אישה מוכה'', הרי שעל פי חווייתי האישית מדובר בתהליך. המחוקק מגדיר מתי אישה מתחילה להיות אישה מוכה אך לא מתי היא מסיימת! הוא לא מכיר בשלבי מעבר רגשיים-פנימיים-הדרגתיים של האישה המבקשת להתנתק לא רק מהגבר האלים אלא גם מחוויות האלימות ומהצלקות שהן מותירות בה.
כלומר, יכול להיות מצב בו אישה תוגדר על פי אמות מידה של החוק כאישה שכבר אינה מוכה אך היא עדיין תחוש עצמה כאישה מוכה מבחינה רגשית ונפשית. באותה מידה ייתכן מצב בו אישה תקבל הכרה וסיוע כאישה מוכה אף על פי שכבר חדלה להיות כזו מבחינת עצמה.
בכדי להדגיש את הכתוב כאן, אסיים בדבריה של אישה אשר במשך שנים סבלה מאלימות פיסית, מינית, נפשית ומילולית, ועל אף שבעלה נכנס לכלא (לשנה בלבד), היא עודנה ממשיכה לסבול מאיומים אשר הוא שולח אליה, ממעקבים שהוא עורך באמצעות בני משפחתו ומפגיעות ישירות ברכושה כגון השחתת ארבעת צמיגי רכבה ועוד מעשים אלימים אשר הוא עומד מאחוריהם. זו דוגמה המלמדת על מקרים בהם לא די בהרחקת הגבר האלים מהבית שכן פעולה זו לא בהכרח מקנה לאישה הגנה, ובמקרים מסוימים אף לא מבטיחה לה את המשך חייה, דוגמה הממחישה את אוזלת ידו של המחוקק, ושל המשטרה שתפקידם להגן על האישה...
שאלתי אותה: מתי לדעתך מפסיקה אישה מוכה להיות אישה מוכה...?
''הפסקתי להיות אישה מוכה
ברגע בו הגעתי להחלטה עם עצמי שאני לא מוכנה יותר להיות אישה מוכה'', השיבה נחרצות.
''אבל זה לא מה שהפסיק את האלימות שלו כלפייך נכון? המשכת לקבל מכות גם לאחר החלטתך...'' הקשתי.
''נכון, אבל אפילו שהוא המשיך להכות אותי למחרת – אני
בעיני עצמי כבר לא הייתי יותר אישה מוכה'', הייתה תשובתה האמיצה.
אהבתי את תשובתה.
מתי מפסיקה 'אישה מוכה' להיות 'אישה מוכה'?
