אתמול פתח אלי יצפאן את תוכניתו בשיחה פוליטית עם דודו טופז. השניים הסבירו אחד לשני ולקהל הצופים שהפרופסור ישעיהו לייבוביץ' צדק, וכי כיבוש יש''ע במלחמת ששת הימים היה שורש כל הרע בחיינו ובכייה לדורות.
יצפאן וטופז הם אנשים לא נאיביים, ומרבית הקהל שלהם אינו נמנה עם מחנה חסידי לייבוביץ' (ואכן, הקהל באולפן – שבמקרה היתה בו נציגות נכבדת של שוטרי מג''ב – הגיב בשתיקה לשיחה הזו). במילים אחרות – הם לא מוסיפים לעצמם רייטינג באמירות כאלה, ובימים כתיקונם ספק מאוד אם היו מתבטאים כך. אני מניח, לכן, שהדברים נאמרו מתוך רצון אמיתי של השניים להשפיע. השיחה הזו נולדה כנראה מתוך איזו תחושה של שני הבדרנים המובילים האלה שהמדינה חייבת ליסוג מיש''ע עכשיו, ושהנסיגה הזו יותר חשובה אפילו מהרייטינג שלהם.
מובן שלא רק יצפאן וטופז סבורים שיש צורך בהול בנסיגה מיש''ע. ישנה שכבה גדולה, חזקה ומשפיעה בעם הזה, שמשוכנעת שזהו הדבר הנכון לעשות – ומייד. כאשר מתפוצצים לך אוטובוסים מול הפרצוף כל כמה שבועות, תגובתם של הרבה מאוד אנשים היא להיכנס ללחץ, והלחץ אומר 'נסיגה'.
אבל חשיבה לחוצה אינה חשיבה נכונה. היום, כאשר אוכלוסיית יש''ע הערבית הפכה למפלצת מתאבדת עם מאות אלפי ראשים, גם אנשים אינטליגנטיים כמו יצפאן שואלים את עצמם למה בכלל היינו צריכים את השטח הזה ומתקשים לראות את כיבושו אלא כמעשה יוהרה מטופש ובלתי נסלח. אבל השנה היא שנת 2004. הכיבוש אירע ב-1967. בין 1967 ל-2004 מפרידות 37 שנים. הרבה דברים היו יכולים לקרות אחרת, אילמלי הכיבוש.
הנה תסריט אחד אפשרי:
ב-1967, מדינת ישראל מסתפקת בהשמדת חיל האוויר הירדני ולא כובשת את יהודה ושומרון, או כובשת את יהודה ושומרון ומחזירה אותם מייד לירדן, או מעניקה אותם לפלשתינים. בכל מקרה, השטח הזה נשאר בידיים ערביות.
ב-1973, מדינות ערב מנחיתות על ישראל מהלומת פתע, ביום הכיפורים. השיריון הסורי שוטף את רמת הגולן, המצרים חוצים את התעלה, והטנקים של המלך חוסיין פורצים לתל אביב. כוח קומנדו ירדני משתלט על הכנסת וצר על קריית הממשלה. המפעל הציוני בא לקיצו. הניצחון הישראלי המבריק בששת הימים, כך מתברר, היה בגדר תחילת הסוף. אשכול, דיין, רבין וגולדה כה נסחפו ברוח המשיחית של המלחמה ההיא, עד שהאמינו שהניצחון הישראלי הוא סופי וכי סכנת ההשמדה בידי הערבים אינה קיימת עוד. היו אמנם קולות מפוכחים, ב-1967, שקראו לקחת מהערבים שטחים ולהחזיקם כערובה וכשטח חייץ ביטחוני, אבל ההנהגה שיכורת הניצחון לא שעתה להם. באוקטובר 1973, הם מבינים, אבל כבר מאוחר מדי. הרמטכ''ל, 'דדו' אלעזר, מתאבד בלשכתו. גולדה מאיר מתה משברון לב כעבור מספר חודשים, לא לפני שהיא חותמת על הסכם כניעה הכולל את פירוזה ההדרגתי של מדינת ישראל והפיכתה לשטח בפיקוח בינלאומי.
משפחת יצפאן מהגרת לצרפת. כעבור שנים הופך אלי – שהיה רק בן שמונה כשירושלים נפלה – לבדרן מצליח, עם תוכנית משלו בערוץ הכבלים של הקהילה היהודית בצרפת. אך מדי שנה, בערב יום כיפור, תוכניתו המשעשעת הופכת למשדר אבל. יצפאן נוהג לארח יהודים אחרים בתוכניות האלה, ולבכות את נפילת הבית השלישי. לו רק היינו פחות יהירים ונאיביים ב-1967, הם תמיד אומרים. אילו רק היינו פחות בטוחים בחסינותנו. אילו רק הרשינו לעצמנו לצפצף על מה שהעולם יאמר. אילו רק ניצלנו את הניצחון בכדי להעניק לעצמנו מקדם ביטחון טריטוריאלי מול הערבים הערמומיים האלה. אילו רק לקחנו מירדן את הגדה המערבית וקיבענו את ישיבתנו שם, למרות הקושי והכיעור שבכיבוש, וחרף מחאות העולם. אולי, אם המלך חוסיין לא היה רואה מול העיניים שלו את המותניים הצרות כל כך של המדינה שלנו, הוא בכלל לא היה מצטרף למלחמה ההיא ב-1973? אולי ירושלים עוד היתה עיר עברית?