פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הלחץ האמריקני – אגדה ומציאות
חֲמוֹר כָּחֹל לָבָן / אריה פרלמן (יום שישי, 23/01/2004 שעה 12:17)


הלחץ האמריקני – אגדה ומציאות


אריה פרלמן




כתב ''מעריב'', בן כספית, מתאר כך את ההיסטריה שאחזה בשליח ראש הממשלה לארצות-הברית, עו''ד דב וייסגלס:
וייסגלס מדבר על קטסטרופה מדינית שתהפוך את ישראל לסרבנית, תנתק אותה מארצות-הברית ותבודד אותה בפינה האפלה ביותר בעולם. כל זאת, אם המפה [מפת הדרכים] לא תאושר. וייסגלס אמר ש''כשאמריקה מתעטשת – אנחנו חוטפים דלקת ריאות''. [...]בקיצור: אסור לעצבן את אמריקה.1
דברים אלו של וייסגלס, משקפים – פחות או יותר – הסכמה רחבה בישראל. לפי הסכמה זו – תמיכתו של שרון ב''מדינה פלשתינית'' – טרם עלייתו לשלטון ומיד לאחר מכן – היא פרי לחץ אמריקני כבד, ולמעשה לא נותרה לו כל ברירה אחרת.

באופן תמוה למדי – רוב היריבים הפוליטיים בישראל סומכים ידיהם על האקסיומה הזאת: אנשי השמאל שמחים וצוהלים – כיוון שראש ממשלת הימין, אבי ההתנחלויות – ''הכיר סוף-סוף במציאות'' וצועד לקראת חלוקת הארץ. הימין – לעומתו – מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: חלק אחד מוכן להישבע בנקיטת חפץ ששרון מנהל מלחמת התשה טאקטית כנגד כל העולם, ולמעשה איננו מתכוון למה שהוא אומר; חלק אחר מאמין לשרון – ומסכים בלב כבד למדיניותו – כי ''אין ברירה''; ואילו החלק השלישי תובע בתוקף להכריע את הרשות הפלשתינאית ולהשיב את הממשל הצבאי על כנו – ומוכן להסתכן בחרם עולמי ובזעמה של אמריקה.

אך בשורה התחתונה – כולם מסכימים שאין ומעולם לא היתה לשרון שום אפשרות מלבד הבעת תמיכה במשא-ומתן עם אש''ף ובמסירת חלקי ארץ-ישראל לערבים.



עם זאת, בחינה מעמיקה יותר של התפתחות העניינים – מאירה את הכרעתו של שרון באור מוזר למדי, ומעלה סימני שאלה גדולים לגבי הכיוון שבו בחר.

בפברואר 1998, הוציאה מחלקת החדשות של ערוץ 7 – רדיו ימני מובהק – חוברת מונחים 'נכונים' – שנקראת ''מונכון''. בחוברת זו, מנסים אנשי ערוץ 7 'לטהר' את הלשון העברית ממונחים פוליטיים שגויים שהשתלטו על השיח הציבורי, ולעניינינו חשובה במיוחד ההגדרה למה שמכונה ''תהליך השלום'':
בערוץ 7 מקפידים מאוד להסתפק בביטוי הצנוע 'התהליך המדיני'. הרי טרם הוכח שהמגעים המדיניים בינינו לבין הערבים הם אכן תהליך שלום ולא מבוא למלחמה.
הדברים חזו במדויק את התפוצצותו של התהליך, ובימים ההם, שבין מסירת חברון לחתימת הסכם וואי – נראתה ההגדרה ככפירה, או כבדיחה, משחקי-לשון של אנשי ימין קיצוני...

אך לא חלפו שלוש שנים – והנה הנשיא החדש של ארצות-הברית – שלא מקבל הוראות מערוץ 7, פקד על אנשי הממשל האמריקני להימנע משימוש בביטוי ''תהליך השלום''. השינוי היה כה בוטה – עד שעורר את תדהמתם של עיתונאים בארצות-הברית. כך נשמעה שיחה בין אחד העיתונאים לבין דובר מחלקת המדינה האמריקנית:
עיתונאי: האם אתה יכול להסביר את התנגדויותיך ביטוי, ''תהליך השלום במזרח התיכון''?

הדובר ריצ'ארד באוצ'ר: אינני מתנגד ל''תהליך השלום במזרח התיכון''[...] אך ללא ספק החיפוש הוא אחרי שלום - לא אחרי תהליך.2
נשיא ארה''ב החדש ג'ורג' בוש הכיר את שרון אישית. הוא ביקר בארץ ב-‏1998, ושם סייר עם שרון במסוק מעל ארץ-ישראל, והתרשם עמוקות מהמדריך ומהסיור.

כמו כן, הוא נרתע מניסיונותיו הפאתטיים של קלינטון להשיג ''שלום'' במזרח התיכון, תוך דירדור יוקרתו הנשיאותית ויוקרתה של ארצות-הברית.

לכן, כאשר נפגש עם ראש הממשלה החדש בבית הלבן, הצהיר בוש: ''אינני מתכוון לכפות שלום''. (20/02/2001).



הממשל האמריקני לא שונא, אך גם לא אוהב את ישראל. כל מה שנשיא ארצות-הברית מעוניין בו הוא דבר אחד ויחיד: יציבות. לא פחות ולא יותר.

מבחינתו של בוש לא היה איכפת כל כך מה ייעשה – העיקר: שיהיה שקט.

ואכן, בספר שפורסם לאחרונה בארצות-הברית, בשיתוף עם מי שהיה שר האוצר של ממשל בוש הבן – מתואר כיצד ציפה בוש – כיצד ראה כדבר מובן מאליו - את השתלטות ישראל על יש''ע ואת מיגור הטרור – בנוסח ''תנו לצה''ל לנצח''. מתאר כתב ''מעריב'' יואב פרומר:

לאחר סקירה קצרה על מאמצי השלום של קלינטון ועל האינתיפאדה החדשה שהחלה רק שלושה חודשים לפני כן, הכריש בוש: ''אנחנו נתקן את חוסר האיזון של קודמנו, נישען חזרה על הצד הישראלי ונישאר שם''. לדברי הנשיא, קודמו בתפקיד ''ניסה יותר מדי''. וגרם כך להתמוטטות הכל.

''אם שני הצדדים לא רוצים שלום'', אמר בוש, ''לא נכריח אותם''. [..]פאואל נרתע מן הרעיון לנתק מגע, והביע חשש כי זה יעניק לשרון פתח להפעיל את צה''ל ללא הגבלה, מהלך שלדבריו ''יוליד השלכות הרסניות''. אך לתדהמתו של פאואל, בוש רק אישר את התרחיש האפשרי והכריז: ''אולי רק בדרך זאת העניינים יירגעו.''3


שרון יצא למבצע חומת מגן בסוף מרץ 2002. אך הוא נכנס ללשכת ראש הממשלה שנה שלמה לפני כן, ב-‏8 במרץ 2001. היה זה לאחר חודשים ארוכים של מתקפת טרור מזוויעה מצד ה''שותפים לשלום'' מהצד הערבי; השמאל היה מרוסק; הציבור היה מוכן נפשית לביטול תוצאות הסכם אוסלו ולמסע נרחב למיגור הטרור; שרון עלה לשלטון בניצחון סוחף שלא היה כמוהו בתולדות מדינת ישראל – ואילו מצד ארצות-הברית היה אור ירוק לפעילות צבאית נרחבת.

אך שרון בחר – מרצונו החופשי – בדרך הפוכה לחלוטין. שנה שלמה הוא ביזבז על שליחת נציגים אל יאסר ערפאת, כולל בנו עמרי; שנה שלמה הוא השחית בפטפוטי-סרק עם השליחים זיני ומיטשל, ובמקום לפעול ולשדר תעוזה ונחישות – הוא שידר היסוס ושיתוק.



במצב זה, על רקע טרור הולך ומתגבר, הולך ומחמיר - צפה נשיא ארצות-הברית במתרחש מהצד – והבין שמשרון לא תצמח הישועה. הוא התייאש מהאפשרות ששרון יכפה את השקט בכוחו של צה''ל – ולכן פנה באי-רצון אל השיטה הוותיקה, והיא: ללחוץ על ישראל, לסחוט אותה ולכופף לה את היד – על-מנת שהערבים יתרצו ויצמצמו את השתוללותם.

השאלה מדוע בחר שרון ללכת בדרכו של השמאל היא תעלומה שתובעת טיפול נפרד.

אך הטענה שהוא הלך בדרך הזאת בלית ברירה – רחוקה מן האמת, הרבה יותר משנדמה לרבים מאיתנו.


  1. ''מעריב'', 25/05/2003, ערב אישור ''מפת הדרכים''.
  2. תדריך לעיתונות במחלקת המדינה האמריקנית, 07/02/2001.
  3. ''מעריב'', 16/01/2004.






חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  משחק החיים.  (יהודה-אודי דוכן) (21 תגובות בפתיל)
  פרלמן אתה הוזה  (רמי נוידרפר) (3 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי