לפני כשנה, כמה שבועות לפני הבחירות לכנסת האחרונה, ישבתי עם ידידה וחזיתי את התוצאות. אחד הדברים שאמרתי הוא שלדעתי כשבוע-שבועיים אחרי הבחירות שרון יתפטר.
נכון, טעיתי.
לקיתי בשגיון אחד, שגיון של תמימות, נאיביות פסטורלית של אמונה שהכל בחיים סובב סביב הצדק. מה ששכחתי הוא שמדובר במדינת ישראל.
אז שרון עוד לא התפטר, וסביר להניח שהוא ישאר בשלטון עד נובמבר 2007, השנה בה יערכו הבחירות הבאות.
אך למה בכל זאת אנחנו לא עושים כלום? אני אמנע מלדון בשגיאות ששרון עושה כראש ממשלה, אני רוצה להפנות אצבע מאשימה אל העם. העם יושב ורואה איך מסבנים אותו, יושב ורואה איך מתעללים בו, איך כלום לא משתנה, ואז הוא מעביר ערוץ ורואה חברים, ER והסופראנוס. שרון מבחינתו זו עוד תוכנית מציאות שמופיעה בטלוויזיה, עוד שעשוע להעביר את שעות הבידור.
שרון מוצג בתוכניות סאטירה כמעט כל יום, הוא מחוקה על ידי יצפאן, טל פרידמן, אלי ומריאנו, שי ודרור ושאר 'טובי בנינו' ובכך מגדיל את הרייטינג שלהם. אנשים רוצים לדעת מה שרון יעשה מחר, רק שפה, לא כמו ב'כוכב נולד', הם לא יכולים לשלוח SMS כדי להצביע לנינט, הם באמת צריכים לקום ולפעול.
אז קמנו, הלכנו להפגנה בשבוע שעבר בהיכל התרבות מול מרכז הליכוד. קראנו לשרון להפסיק להפריח בלונים ולהתחיל לעשות. לידנו עמדו קבוצה של בני נוער מהתנחלויות, קוראים לשרון לא לעשות את מה שהוא אומר שהוא יעשה.
אני לא יודע מי יותר תמים, הם שמאמינים ששרון יעשה את מה שהוא הבטיח, או אנחנו; שמאמינים שהוא לא.
שרון ישמור על מצב סטאטי, על כל התנחלות שהוא מפנה הוא יתקצב כסף לשתים חדשות. המצב ישאר כתמול שלשום, ואנו? אנו נשלם את המחיר, ונמשיך לצפות בתוכנית המציאות. 'קח אותי שרון'.
קח אותי שרון,
אל המילואים,
אל השטחים,
אל ז'נבה ואל דמשק;
קח אותי שרון, כי רק אתה יכול.שרון מתעלם מהצורך שלנו כעם, מהצורך שלנו לחיות פה. ואנחנו, במקום לפעול, עומדים כמו צאן לטבח.
השמאל צריך לפעול, השמאל צריך לצאת לרחובות, למחות, להפגין, לצעוק, לכתוב, לקרוא לנבחריו לעשות את שהבטיחו לנו. אופוזיציה באה מלשון התנגדות, אנחנו צריכים להראות פעילות.
אופוזיציה, במדינה כסדרה, צריכה להיות מקבילה לקואליציה, להחזיק תיקים מקבילים, בהם היא תנסה להתוות דרך מדינית/כלכלית חדשה (''ממשלת מראות'' ולא צללים). האין זה אירוני שהיחידים שמציגים אלטרנטיבה כלכלית לתוכנית הכלכלית בישראל הם ארגוני העובדים?
עד שלא תקום פה אופוזיציה לוחמנית, עד שלא יהיה מנהיג כריזמטי לשמאל, עד שלא נוכל להתנתק מתדמית האינטלקטואל שיושב בסלון ומהרהר על ההשלכות הפרטיקולריסטיות של הביהוויוריזם של שרון, לא נוכל להגיד שהמצב לא באשמתנו.
אם לא נשנה את המצב, המצב ישנה אותנו.
למה אף אחד לא קם ואומר שמשהו לא בסדר?
