מדינה יהודית ולא דמוקרטית!

הצעד הראשון לניצחון, הוא כמובן בהגדרת המטרה. כולנו הרי מכירים הרבה אנשים מוכשרים, בכל מיני תחומים, אשר הגיעו רחוק - אבל טעו בדרך.

אם המטרה היא קיומה של מדינת ישראל, אז – האם כמדינת יהודית (ולעזאזל הדמוקרטיה), או כמדינה דמוקרטית (ולעזאזל היהודים, כי דמוקרטיה זה שלטון הרוב, ולערבים מתחיל להיות רוב, ואם מממשים את זכות השיבה שזו זכות דמוקרטית, אז הם רוב מוחלט) ?

מה אם כן המטרה של הקמת המדינה?

1. האם לספק בית מבטחים לעם היהודי באשר הוא, לצד מגן בשלט רחוק לכל יהודי באשר הוא ולמנוע מתופעות של אנטישמיות לבצבץ ולפרוח עד לכדי מצב שבו שוב תתרחש שואה נוספת על העם היהודי?
2. או להקים סתם עוד מדינה דמוקרטית, שבין היתר תאפשר גם התיישבות של יהודים מכל מיני מדינות - אבל הדמוקרטיה היא הערך העליון שלה? כלומר: אם הרוב אתמול החליט שמפלגת העבודה תהיה בשלטון, והיום החליט ליכוד אז זה בסדר, אבל אם מחר לערבים יהיה הרוב והם יחליטו לבחור באחמד טיבי לראשות הממשלה אז גם זה בסדר כי אנחנו הרי דמוקרטים ובדמוקרטיה הרוב קובע, ומה לעשות שאמא ברמת-אביב מגדלת יותר חתולים מילדים להבדיל מאמא ערבייה ישראלית טובה מבקעה אל-גרבייה או מאום אל-פאחם, המביאה יותר תינוקות מעכברים, ואז כולנו כולל כל הדמוקרטים המהוללים שלנו חייבים להודות כי החיים כאן במסגרת של מדינה ''יהודית ודמוקרטית'' היא בעצם חיים על זמן שאול, וממילא זו רק שאלה של זמן עד שהדמוקרטיה הזו תתפוצץ לכולם לא רק באוטובוסים וקניוינים אלא ישר בפרצוף של כולם ובבת אחת?

הויכוח הציבורי בישראל מתנהל –כמו בעולם- בסיסמאות וגימיקים. אך להבדיל, הויכוחים בישראל אינם על איכות הסביבה ועתיד האוזון. הישראלים כולם חובטים בכולם עד שמרוב התלהבות מהמריבה שוכחים כולם למה היא בכלל התחילה ועל מה היא בעצם מתנהלת. רואים אחד עם כיפה – הוא מייד מתוייג כטפיל חברתי גם אם הוא הכי חרוץ והכי פורה ומועיל לחברה. רואים קיבוצניק – הוא מייד משת''פ סרבן ואנרכיסט גם אם הוא בעצם זה תורם בחשאי כל כך הרבה לבטחון המדינה יום ולילה. ואם ימני מעיז לצייץ – הוא מייד מכונה מסית ורוצח בפוטנציה. ואם שמאלני נפגש עם אנשים עם דם על הידיים בז'נבה אז הוא אוטומטית בוגד. כולם צודקים, וכל היתר לא רק טועים אלא בכלל כופרים ובוגדים, ומרוב מכות שוכחים על מה בעצם הריב.

לא רק בישראל אלא בכל ההיסטוריה בעולם, אנשים חכמים שולטים בהמון טיפש באמצעות תרגיל פשוט שתמיד עובד: הם ממציאים סיסמה נבובה, מייחסים לה נאורות שרק אנשים חכמים כביכול מסכימים לסיסמה, ואז כל מי שיש לו רגשי נחיתות מסויימים באשר להשכלתו ולא ממש מבין על מה מדברים, מייד מזדהה עם הסיסמה יחד עם כל יתר העדר. אלופי השיווק האמריקאי כבר הוכיחו לנו בשתי מערכות בחירות את ניצחון הטריק הגאוני שלהם: אם אתה רוצה לזכות בקולות של כל דפוקי החברה, תציג בטלויזיה איזה ברנש שהוא באמת מרקע של דפוק-חברה, אבל תעטוף אותו בכל הסממנים שדפוקי-החברה מתקנאים בהם. זה יכול להיות מכונית יוקרתית, תואר אוניברסיטאי נחשק, משרה מכובדת, בחורה יפה, על רקע בית קפה יוקרתי ברובע הסוהו (השיינקין הניו יורקי) וחיוך מאושר מרוח על הפרצוף. הכל ברמז, ברקע, כאילו מובן מאליו. כעת – שתול בפיו של האידיוט איזה מצע שרק מתחשק לך (תקפיד שהסיסמה תהיה אדיוטית וקליטה), ושיקפיד לחזור על הסיסמה הזו כמה פעמים כך שההצלחה הלכאורית שלו תהיה מזוהה עם הסיסמה, ותראה איך שכל דפוקי-החברה, אלה שבאופן טבעי היו חייבים דווקא להתנגד למצע ולמי שעומד בראשו, מהנהנים בראש כמו אינפנטילים, מסכימים עם מה שהוא אומר, מוקיעים את כל ''מכוערי-הנפש'' שאינם חושבים כמותו, והידד! הנה הצלחת לגייס עדר של עגלים לטובתך בלי מאמץ מיוחד, בעזרתו האדיבה של אבי תורת התסביכים, זיגמונד פרוייד.

ואז, כל אלה שהמציאו את הסיסמה ומכרו את המצע ''הנאור'' כביכול, יכולים לעוות את היישום שלה כאוות נפשם כי חבורת העגלים אשר תמכה בהם בעצם לא הבינה מלכתכילה מה המהות של הסיסמה וממילא לא את נפתולי הדרך ליישומה. לוקח הרבה מאוד שנים של סבל עד שההמון מתעורר ומגלה שבעצם רימו אותו והסיסמה שמכרו לו לא הייתה אלא אחיזת עיניים. ראינו את זה ביישום הסטליניסטי האכזר של חזון קומוניזם הקסום, ראינו את זה ביישום המפלצתי של הנאציונאל-סוציאליסטים שביקשו לגאול את גרמניה מהרעלים החברתיים שהציפו אותה, ראינו את היישום של החופש שהבטיח סדאם חוסיין לעירקים מייד כשנבחר, ואפילו אצלנו אנחנו רואים שמי שמוכר לנו סיסמאות של שלטון-חוק וטוהר מידות זה תמיד בעצם רק האנשים הכי מסואבים והכי מושחתים שהם הראשונים לחלל את העקרונות והערכים שהם דורשים מאיתנו לקדש.

קחו חתיכת סמרטוט, תכריזו בכיכר העיר כי זה ''סמרטוט לאנשים חושבים'', ותראו כמה אנשים ידקלמו בעל פה כל מה שתקשקשו על הסמרטוט הזה כי הם יתביישו להעיז ולחשוב בשונה מה''סמרטוט לאנשים חושבים''. הם ילכו עם עותקים של הסמרטוט הזה ברחוב וידקלמו את השטויות שלו רק כדי להיחשב כ''חושבים'' ולהסתיר את בורותם ואת תסביכי הנחיתות שלהם. ממש כמו באגדת בגדי המלך החדשים.

איכשהו, תמיד זה חוזר על עצמו, וזה תמיד אותם יפי הנפש האלה, עם המילים היפות האלה והאשליות המקסימות לחופש ושפע ושוויון, דווקא אלה הם אשר עושים את המעשים הכי מכוערים בהיסטוריה. כל אלה בהיסטוריה שהידיים שלהם מגואלות בדם מליונים של חפים מפשע, הם אלה שהדיבורים שלהם היו כל כך הומאניים, כל כך בזכות החוק והסדר, כל כך ספוגים באהבת האדם והרצון להיטיב עם הכלל. כולם ביצעו את זממם בזכות תמיכת הרוב שהבין רק מאוחר מידי שהסיסמאות שמכרו לו היו בעצם להטוט הונאה של קוסם, השובה את תשומת הלב של הצופה ביד האחת כדי להונות את הצופה באמצעות היד השניה... לכולם היו כתבי חצר מוכשרים להשכיר, וכולם נתמכו ביפי נפש מלומדים ונפוחים מרוב חשיבות עצמית וריקנות.

זה בעצם אפילו לא שלטון הרוב, אלא שלטונם של אלה היודעים מה טוב לרוב. רק נתנו להם את ההזדמנות לעקוף את הבקרה והבלמים עליהם, ופתאום המוזיקה ההומאנית זוייפה קלות עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בשינוי, למעט כל אלה שהגיע תורם לחוות את משמעותו האכזרית של השינוי על בשרם: ''אנחנו רוצים להיטיב לכם נגד רצונכם; אתם לא רוצים במה שאנו עושים לטובתכם, אלא שאתם בטפשותכם אינכם מבינים שזה לטובתכם. אנו סמל הטוב ובידינו האחריות לאושר ולבטחון שלכם – אז אנו נעשה גם דברים שכאילו נראים לכם נגדכם אבל זה בעצם בעדכם. ואם כרגע אתם סובלים מהמעשים שאנו מעוללים לכם או לבני משפחותיכם ומקורביכם, אין זו אלה טעות זמנית. זה לא סבל, זה מפתח האושר שאותו תגלו רק בעולם הבא''.

כל אחד מכיר את זה בקטן: תמיד רואים שדווקא מכוניות המשטרה הן אלה שמצפצפות על החוק ומבצעות עבירות תנועה וחניה. וכל אחד מכיר את זה בגדול: כולם שואלים (ובצדק) מאיפה יש לבן של ראש הממשלה שלנו כל כך הרבה כסף בחשבון באופן תמוה ומנוגד לכישוריו המקצועיים, אבל אף אחד לא שואל מאיפה הכסף בסכומים הרבה יותר גבוהים שהופיעו פתאום בחשבון הבנק של הבן של נשיא בית המשפט העליון שלנו, לדוגמא. זה ההמון. הוא נוהר לפי כיוון הסדין האדום כפי שצייד השוורים בוחר לנופף בו מולו, ובלי שום קשר לכיוון האינטרס הקיומי שלו.

מגילת העצמאות אכן הגדירה את מדינת ישראל כמדינה ''יהודית ודמוקרטית''. אך בן גוריון היה איש חכם, עם חזון שאר-רוח וראייה למרחקים, אשר ידע כי אומות העולם הרי לא היו תומכות בהקמתה של מדינת ישראל לולא שורבבה לתוכה ההגדרה ''דמוקרטית''. אז כתב. אז מה? זה לוחות הברית?

מי כתב את מגילת העצמאות, אלוהים? האם אנו מחוייבים לאבד את עצמנו לדעת רק כדי להגן על חיותו של המונח הבעייתי והסותר כשלעצמו ''יהודית ודמוקרטית'' במגילת העצמאות?

ובכלל. אנו יושבים מהצד, וצופים בהערצה בדרך התנהלותה של ''אם כל הדמוקרטיות'': כשזה נוגע לאיום, ולו המרוחק והקלוש (שלא לומר המופרך) ביותר על בטחונה, האם מישהו שם בכלל מתייחס למושג דמוקרטיה, חוק, זכויות אדם או החוקה המהוללת על כל תיקוניה?

הרי בחצי שנה הם הצליחו להפר את כל הכללים והחוקים והחלטות האו''ם ונגד כל דיעות החביבות של כל הקהיליה הבינלאומית, ועוללו מה שמדינת ישראל הפיצפונת והמתגוננת לא עוללה כל שנות שליטתה בשטחי עזה יהודה ושומרון גם יחד. אז מה? מישהו מצייץ? בשם הקסם ''בטחון המולדת'' (Homland security) הם לא שואלים אף אחד שום דבר, עושים מה שמתחשק להם בנחישות ובדרך כפי שמתאימה לצרכים כפי שהם מגדירים אותם ולא לפי איזה מפות ודרכים כפי שאחרים מתווים להם, ודווקא הם אלה שמיישמים את דרכו של בן גוריון מה''אום שמום'' המפורסם: לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים האמריקאים.

אז הם יושבים להם בחדרים סגלגלים, ומשתעשעים בציורי מפות, דרכים, סיגרים וחשבונות בנק סודיים המכונים ''פירות עירק'' –למה לא?- וקובעים שאסור להקים גדר. האם מישהו פעם ניסה לחפש לאחרונה בארצות הברית אינדיאנים ? רק את הגדרות סביב ''שמורות הטבע'' כפי שהם כינו את זה ניתן למצוא. אבל אינדיאנים – אפילו בסרטים כבר לא. את האינדיאנים לא ממש מוצאים ב''אם כל הדמוקרטיות''. וכובש האמריקאי אפילו זכות אבות ותנ''ך לא היה, רק בהלה לזהב, ובשם הקדוש הזה קמה לה מעצמה אדירה.

האם ארצות הברית, שכופה את בית המשפט בהאג על כל מי שמתחשק לה, מכירה בעצמה בבית המשפט בהאג? לא! התנאי שלה לכינון יחסים דיפלומטיים עם כל מדינה הוא... תשמעו טוב: שאסור למדינה להסגיר פושעי מלחמה ממוצא אמריקאי, אלא רק פושעי מלחמה מקומיים, להאג! (וזו בעצם המחלוקת כיום בין אירופה לאמריקה ביחס ליגוסלביה: האם היא תחתום על הכרה בהאג ואז חובתה להסגיר גם פושעי מלחמה אמריקאיים, או לא לחתום –כדרישת אמריקה- ואז לזכות בתמיכה אמרקאית אבל לא להצטרף כחלק מהאיחוד האירופי המשותף. והציני הוא שהאמריקאים הם אלה שכפו על יגוסלביה בפצצות וחרם בינלאומי להסגיר את הנשיא שלהם ל...האג ובמקביל החתימו בכוח את אותה ממשלה שהסגירה, שאין היא מכירה בתוקפו של בית הדין בהאג).

ומה בכלל הפשר של המונח ''דמוקרטיה''? מישהו בכלל סיים להגדיר את כל מרכיביו של המונח המורכב והמעורפל הזה?

אפילו אבי הדמוקרטים סוקראטס הודה בערוב ימיו, כי

מאחר ודמוקרטיה היא שלטון הרוב, ורוב בני-האדם הם מטופשים או רשעים, הרי שלטון הדמוקרטיה הוא שלטון המטופשים והרשעים.

ומוסיף על זה פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המנוח:

אין סילוף גדול יותר של המושג 'דמוקרטיה' מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים.

מה ההבדל בין דיקטטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני-אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שדיקטטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע או מטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני-האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים, ולכן המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון הרוב אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות לערכים, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של רוב.

ואילו אנו מה יש לנו? שלטון המבוסס על בחירות בין אינספור מפלגות המורכבות ממאות מועמדים לא ברורים ומצע חסר-משמעות בעצם; שלטון המניח שקול ההמון כקול שדי, כאילו הדמוקרטיה היא תהליך מתמיד שבו האזרחים מחליטים כמעט בכל נושא אפשרי.

לא ניתן להשוות את החברה המודרנית, עתירת הידע, עם המודל הדמוקרטי האריסטוטלי-היסטורי של הכרעה בכיכר העיר.

הולכים ומתמעטים התחומים שבהם יש בעיה פשוטה שאפשר לפתור ב'כן' או 'לא'; מתרבים התחומים המורכבים שבהם התשובה היא 'כן ולא'. אף אחד לא עורך משאל דעת קהל לפני ניתוח לב, או תיכנון מחשב, ואפילו לא לפני הגשת תקציב המדינה או החלטה איזה נשק השמדה המונית לפתח או לא לפתח.

מה גם, ואת זה יגיד לך כל מנהל בעל שיעור קומה, שבחברת מומחים, דעת הרוב אינה בהכרח צודקת. נהפוך הוא. בכל חברה יש את המומחה שלה, ''הכוכב'' שלה, ודעתו מוכחת פעם אחרי פעם כמנצחת ומוצלחת למרות שבאופן עקבי היא נגד דעת הרוב. הרוב מעלה הסתייגויות, מביע דיעות, מאיר נקודות מזוית הראיה שלו – אבל מומחה אחד, או קבוצה מצומצמת ביותר של מומחים, היא זו ששוקלת את המכלול, ומכריעה בלא קשר לסיכום המתימטי של דעת הרוב.

העם מורכב מיחידים שלרובם אין מושג בנושאים העומדים להחלטה. לא רק בגלל היעדר אינטליגנציה, אלא גם משום שכמעט כל נושא העומד להחלטה הוא מסובך עד כדי כך שרק מעטים שולטים בפרטים. הנסיון לתרגם תמונה אחת ברצף של משא ומתן לסיסמה שהשורה התחתונה שלה תהיה ''ימין'' או ''שמאל'' היא אחיזת עיניים של דמוקרטיה.

כן או לא חיסולים ממוקדים יותר או פחות, זו שאלה שלציבור יש מספיק ידע להחליט לגביה? האם לתקוף את כוריה הגרעינים של עירק? האם לחסל את ערפאת או דווקא להצילו מידי החותרים תחתיו? לשחרר מחבל עם דם על הידיים או לעצום עיניים מבגידה-לכאורה של ביילין ואורי אבנרי? להוריד את גיל הפנסיה של נשים בשנה או להעלות אותו בשנה? איזה כלים יש לציבור להחליט בכל השאלות האלה חוץ מתחושת בטן חולפת וסיסמאות נבובות שכל מיני בעלי עניין ועיתונאים מטעם מפמפמים?

הפרסום המתמיד של שאלות חסרות שחר ותשובות הציבור עליהן, הוא גימיק שנועד בעיקר למכור עיתונים. זו מראית עין של דמוקרטיה.

אך האמת היא זו: כשהציבור הרחב חוזר ומדגיש את תמיכתו הבלתי מסוייגת בדמוקרטיה, הוא לא מתכוון לזה שהוא בעד ''דמוקרטיה'' (כלומר בעד זה שגם השכן שלו יחליט עבורו מה יותר טוב) אלא הוא בעצם דורש להגן על זכויותיו כאדם, גם אם וכאשר דעתו אותה הביע בקלפי איננה הדעה שזכתה להרכיב את הממשלה.

השופטת הדסה בן-עיתו היטיבה פעם לתאר זאת כך: ''אם הבן שלך חשוד בפלילים, אז הכי חשוב לך שכל זכויותיו כגון חסיון על שמו והגינות בחקירה וכו', יישמרו בקיצוניות. אבל אם אתמול בלילה פרצו למכוניתך וגנבו משם רדיוטייפ תוך השחתת הרכב - אז מצידך, שיתלו מחר בבוקר את כל הגנבים ללא משפט''.

כלומר: לא שלטון הרוב ולא ''רוחות שעה חולפות'' (כהגדרתו של אהרון ברק), אלא הגנה על ערכי יסוד שאינם תלויים בתוצאות הבחירות ובהשתייכותו של האזרח לצד המנצח או המפסיד בבחירות, ולא בבעלי העניין לכאן ולכאן.

נאמר איפה, כי לא בשלטון הרוב הוא תומך, למרות שהוא מכנה זאת בשם דמוקרטיה, אלא בזכויותיו כאדם: הזכות לכבוד, לחופש, להגשמה עצמית, להזדמנות שווה, לבטחון וכיוצא באלה. והדמוקרטיה –תשאלו את מי שהעלה את היטלר לשלטון, ואת סדאם לשלטון, ואת סטאלין לשלטון- עדיין לא הוכיחה שהיא ערובה כזו מוצלחת להגנה על זכויות יסוד אלה. האנושות עדיין מחפשת את נוסחת השלטון האופטימאלית, ואירופה רק עת מנסה להתגבש למסגרת מאוחדת כלשהי...

ככלל, השאיפה צריכה להיות להגביל כל שלטון עד למינימום ההכרחי. כל שלטון, אפילו שלטון הרוב, הוא סוג של עריצות. מצד אחד העולם הופך לכפר גלובאלי קטן יותר ויותר, שבו אין הבדלים בזכויות שלהם זכאי כל אדם בארה''ב, אירופה, רוסיה, ישראל או סעודיה, ומצד שני העולם מורכב בכל זאת משבטים וגזעים וחבורות שיש ביניהם מכנה משותף עם צרכים ייחודיים, מגבלות וסייגים ש''דמוקרט'' זר לא יבין בכלל (ניסיתם פעם להסביר לנורווגית מה זה לא ללכת עם ביקיני בחוף של דתיים, שלא לדבר על ללכת לפחות עם חלק עליון? ניסיתם להגיש לאירופאי ארוחת בוקר נטולת בייקון? האם אירופאי יכול בכלל להבין את חשיבותה של הפאה נוכרית או הרעלה לשמירה על הצניעות והמוסר? והכיפה?) .

ככלות הכל, בני האדם שוים רק בדבר אחד, וזה בכך שהם שונים!

יש נוצרים, שזכותם לקיים את תורתם. ויש מוסלמים, שזכותם לקיים את מצוות העלייה למכה וכל יתר תורתם. ויש בודהיסטים. ויש צמחוניים. ויש נודיסטים. ויש הארי-קרישנה. ו... בראשית ברא ה' גם את היהודים, שגם להם יש את הזכות לקיים את מצוותיהם, גם להם יש את המקומות הקדושים שלהם וגם להם יש את אותם ציוויים מוסריים שיש לכל הליברלים ללא יוצא מן הכלל. וגם בין היהודים בינם לבין עצמם, עם שניים-עשר השבטים, יש פלגים וזרמים ואלף פנים לתורה, או כלשונו של חיים נחמן ביאליק:

אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. (...)כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, ועל ידי מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשורשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה.

כאמור, בני האדם שוים רק בדבר אחד, וזה בכך שהם שונים. אז מה הפתרון של הדמוקרטיה? שנודיסטים יהיו חופשיים להשתזף בחצרות המסגדים בשם חופש הפרט, והארי-קרישנה יעשנו גראס בבית הכנסת בערב יום הכיפורים בשם הזכות להגשמה עצמית, גם אם הם היו הרוב ???

העולם הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, בשל כשלונו של העולם להגן על זכותו של עם ישראל לחיות. פשוט לחיות. עוד הרבה לפני זכותו לקיים מצוות. גם המוני יהודים שכלל לא קיימו מצוות נטבחו על לא עוול בכפם!

אז הדמוקרטיה היא איפה בסך הכל אמצעי להגשים את המטרה. והמטרה זה לא להקים סתם עוד מדינה –המגמה באירופה היא דווקא פחות ופחות מדינות- אלא להוות בית-מגן לעם היהודי.

ניתן היה להתווכח, אם מדינה ליהודים היא הפתרון הראוי למניעת שואה חוזרת, או שראוי היה ליצור מנגנון אחר וכלל עולמי, שימנע שואה חוזרת אך לא רק ליהודים. אך זה מה שאומות העולם החליטו, וזה מה שכל יהודי התפוצות אשר עלו לישראל הגשימו, וכעת למדינת ישראל יש רק מטרה אחת, והיא להוות בית-מגן לעם היהודי. כאן, במדינת ישראל, גם אם דעתי היא שאוגנדה יכול היה להיות מקום שקט יותר. נקודה. אם היו אז פלסטינים, היו שואלים אותם ומתחשבים בדעתם, אך מאחר שאז הם היו רק ירדנים – אז אותם שאלו וזה מה שרוב אומות העולם החליטו.

מרגע זה, גורל המדינה נתון בידי העם היהודי ואסור לו להיות נתון לחסדיה של אף מעצמה או אף דיקטטור באיזור. אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם, אם ישראל היא בסך הכל גטו הנשלט על ידי אמריקה או אירופה או האו''ם או כל שליט שלא יהיה?

מרגע זה ואילך, לדמוקרטיה יש רק את המשמעות המילולית המובהקת שלה, דמו-קרטיה (שלטון העם), ואיזה עם? ערבי? פלסטיני? לא שלטון העמים, אלא שלטון העם! אז אין למילת הקסם דמוקרטיה שום משמעות אבסולוטית או עליונות כלשהי. רק לזכויות האדם, לחופש הפרט, ולכל המשתמע מכך יש עליונות אוניברסלית מעל חוקיה של מדינה, דמוקרטית או לא דמוקרטית זה לא משנה בכלל.

כמו שבפינלנד המתירנית, לא יעלה על הדעת להעניק זכויות הצבעה להמוני השבדים שהיגרו לתוכה, וכמו שצרפת רשאית לאסור חבישת רעלות בתחומה, וכמו שבסין או בתאילנד אף אחד לא מקבל אזרחות גם אם הוא יתחתן וימיר את דתו וירקוד הורה כל חייו, וכמו שבארצות הברית, החוקה וזכויות האדם המהוללים נעצרים במקום שבו אין מדובר באמריקאי – כך גם במדינת ישראל: זו מדינה של יהודים, לא של סינים או ערבים או סודנים, ולכן ליהודים שלה יש זכויות יתר, וכמובן רשאית המדינה להעניק זכויות יתר דומות או חלקיות לציבורים אחרים בתוכה כגון הדרוזים, הבדואים, ערביי ישראל או כאלה שקיים ספק לגבי יהדותם, והכל לפי העניין ובסייגים המתחייבים מהנסיבות הכוללות.

גזעני? קשקוש דמגוגי! ישראל היא מדינת היהודים, ויהודים זה גזע. מה לעשות? ערב הסעודית זה לא מדינה רק של ערבים, ובצדק? שווייץ היא לא רק מדינה של שווייצרים, ובצדק? סין היא לא מעצמה רק של סינים ובצדק? לא פסול להתאחד על בסיס גזעני, זו מהותו של עולם! הפסול הוא רק לשלול על בסיס גזעני! אבל להתאחד, לא!

אז אנחנו צריכים להפסיק לגמגם, ולהתנהל בקונפליקטים אינסופיים ומשברי זהות המונעים מאיתנו לבלוע, או להקיא: אנחנו לא צריכים להיות דמוקרטיה כלפי אף אחד. אנו מחוייבים לקיים את תכליתה של המדינה כבית-מגן לעם היהודי, וכאן יש זכויות אוטומטיות ליהודים. נקודה. לא תעודות זהות, ולא זכות בחירה, ולא זכות שיבה ולא שירות לאומי ולא מדובשם ולא מעוקצם. כאן זה הבית שלנו. אנחנו את הויכוח הזה כבר סיימנו עם ההכרזה על הקמת המדינה. ומעכשיו צריך לדון רק באופן שבו ראוי לאפשר גם לכל ערביי האיזור (ערביי ישראל והשטחים) להחליט על עתידם תוך כיבוד זכותם וכבודם כאדם. ואם יאיימו עלינו עוד פעם, אז נכבוש עוד שטחים. כי זו הדרך שלנו, הקטנים, להגן על עצמנו.

ובעיות חייבים לפתור בנחישות ובאומץ, ולא בגמגום של ''דיכוי, אבל נאור''. ''כיבוש, אבל מוצדק''. אדמה שהיא לא קדושה, זה בסך הכל עניין של כסף. לא של שליטה! פתרונם של הפליטים הפלסטינאים אינו במימוש זכות השיבה. את הנעשה אין להשיב, ומדינת היהודים הוקמה וחיה ונושמת (וגם בועטת, אם למישהו לא מוצא חן). הבעיה הזו חייבת אמנם פתרון הוגן, אך הפתרון הוא כספי. יקחו נא עשרת אלפים דולר תמורת דונם אדמה ביפו, ויתכבדו לרכוש בכסף הזה עשרה דונם בעזה, יריחו או מאחיהם בחצי האי סיני.

וכך הם פני הדברים ביחס למילה האסורה ''טרנספר''! טרנספר הוא אכן דבר מכוער ונבזי שאל לאדם המכבד זכויות יסוד להעלות על דל שפתותיו.

אך כמו שפולין ורומניה ורוסיה ומרוקו ועירק ומדינות אחרות עשו ליהודים טרנספר מרצון –אך לא בכפייה- ואנו מברכים על כך, בדומה יש לאפשר לערביי ישראל להמשיך ולקיים את אורח חייהם בכבוד, אך לאפשר להם גם מוצא של כבוד להגר ולבנות לעצמם עתיד חדש במקום עם תקווה ועצמאות ומבלי שיפריעו לנו.

אסור לדכא אותם, זה אכן נפשע להפלות את מערכות החינוך הבריאות והתשתית שלהם לרעה – אך הקו בו גוברת טובת הכלל על זכויות הפרט הוא הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא דמוקרטית. ערבי שרוצה דמוקרטיה, שיסע לצרפת או לאמריקה. כי לערבים, בינתיים, אין דמוקרטיה. מה לעשות? אנחנו בקושי לדאוג לעצמנו יכולים, אז בבקשה שלא יצפו מאיתנו לפתור את כל הבעיות של כל העולם.

כאן יכבדו כל ערבי ישראלי כאדם, ויאפשרו לו לנהל אורח חיים כלכלי חברתי ודתי חופשי לחלוטין כמו שלא יזכה לו בשום מדינה אחרת של אחיו. אבל זכות הבחירה לשלטון במדינת ישראל איננה מנדט שהאו''ם העניק לאף ערבי. שופט עליון ערבי, חבר כנסת ערבי, שר ערבי – כל אלה הם נסיונות יפים לבלוע משהו שלא יפה להקיא. אבל המלאכותיות הזו התפוצצה, מתפוצצת ותמשיך להתפוצץ לנו בפנים.

אדרבא: כאסטרטגיה הומאנית ניתן לעודד אותם לחבור אל אותם ירדנים-לשעבר המנסים להגדיר את עצמם כעת כעם ''פלסטיני'', על ידי מענקים כספיים, הטבות וזכיונות להפצת מוצרים ישראלים, ושיחברו להקים יחד עם אותם אזרחי ירדן לשעבר מדינה ראויה לתפארת, שהמגבלה היחידה בה תהיה מבחינתינו, שאינה רשאית לסכן את בטחונינו יותר, ועל סכנה לא נגיב יותר בהתחשבות באו''ם או בהאג או בבצלם – אלא כמו האמריקאים: דמוקרטיה פנימה ודקטטורה ככל שזה נוגע להגנה על המולדת. אין חצי בטחון, חצי יריה, חצי הגנה. אנחנו לא חייבים להיות צודקים כלפיי כל העולם, כמו שאמריקה לא צודקת כלפי העולם. אנחנו צריכים להגן על הצדק בתוך המדינה הקטנטונת שלנו בלי פשרות, ולהקפיד לכבד את הצדק של אחרים במדינות שלהם.

ואשר למדינת ישראל כמדינת היהודים, נתפנה לנהל אותה כפי שרק אנחנו נחליט, ובלא הזכות להפר גם כלפי עצמנו את אותם זכויות שאנו מחוייבים, ככל העמים, לכבד כלפי כל אדם: את זה אפשר לעשות במסגרת דמוקרטיה מפלגתית, דמוקרטיה חוקתית, משטר נשיאותי, שלטון של מלך הנבחר כשליט יחיד על בסיס האמון שהציבור מביע רק בו והוא מנהל את המדינה בשקיפות וביושר כל עוד לא הוחלט ברוב להדיחו, או שלטון פדרציות של מועצות מקומיות על בסיס ''שבטי'' (דתיים לבני ברק, אוכלי חזירים לשנקין, אלה שעבודתם היא פרנסתם יהנו מהמיסים שהם משלמים, וכיו''ב פלגים וזרמים) כך שכל אדם יוכל להגשים את יהדותו כפי שהוא מבין אותה ובלי לפגוע ברגשותיו של האחר או לחיות על חשבונו של אחר.

ואז, הצבא הוא צבא החלטי, חד-ערכי, צבא של כולם, ותכליתו הוא לא להתפשר אלא לנהל מגננה התקפית חד משמעית ובלתי מגומגמת, ממש כמו צבא ארצות הברית: שום עירוב בין צבא לפוליטיקה, כל קצין חופשי להגן מבלי להצמיד אליו עורך דין ולפחד מהאג או מבג''ץ, ולאף שופט או בית משפט אין זכות וממילא סמכות לתחוב את האף שלו לתחום שבו רק המומחים יקבעו בו את הראוי והסביר ומנחוץ.

אי אפשר ואסור לנהל מלחמה רחמנית, כמו שזה אבסורד לנהל חיים אזרחיים כמו שאנחנו מנהלים, תחת חוקים לשעת חירום ונורמות צבאיות המרעילות כל חלקה אזרחית טובה. זה עולם ערכים אחר, עם מטרות אחרות לגמרי. תפקידה היחידי של המסגרת האזרחית הוא לאפשר קיום בכבוד להגשמה עצמית של דת, פרנסה, משפחה וכיו''ב, ואילו תפקידו של הצבא זה להיות הציפורניים החיצוניות המגינות, עם מערכת ביולוגית שונה ונוקשה ובלי החוקים הגמישים של הגוף עצמו. הציפורניים זה חשוב, הגוף זה חשוב, אבל ברגע שהם מתערבבים יחד זו מוגלה שרצוי למנוע.

לחייל ולהורים שלו צריך להיות ברור על מה הוא נשלח לסכן את נפשו. ואילו לאוייבינו חייב להיות ברור שמרגע שככה החלטנו, אז חיי החיילים שלנו אינם עוד המשאב הכי זול העומד לרשות הפוליטיקאים לצורך מאבקיהם הפוליטיים.

מעכשיו, חוקי המשחק שונים. המוזות שלנו הם בבית כלפי יקירינו, והתותחים שלנו הם כלפי מי שמסכן אותם. יש לנו אטום וכימי וביולוגי ופצצות מימן וניוטרון, כי מותר לנו ומכיוון שאנו הם אלה העומדים בפני סכנת הכחדה ולא אף אחת ממדינות ערב, ומכאן ואילך אין אנו מגדירים את האוייבים שלנו כבעלי זכויות או כבני אדם. כמו אם-כל-הדמוקרטיות! יש לך כוח, והיא גם עושה בו שימוש, במנותק לחלוטין מהחוק הבינלאומי, הקהילייה הבינלאומית או החוקה הפנימית. אי אפשר לרוץ קדימה בהגנה על המולדת שכל חכמולוג שתול-מטעם תוקע לנו מקל בגלגלי ההגנה על המולדת.

יש לנו זכות לשים גדר סביב הבית שלנו, ולירות בכל מי שמנסה לפגוע באותה גדר. ואם מחר יהיה מזג אויר יותר ידידותי? אדרבא! מחר נהרוס את הגדר ונשתול פרחים ושבילים ירוקים. אבל אי אפשר להמנע מלנעול כספת בחדר בטון מזויין היום, רק בגלל שאנחנו יודעים כי מחר ככל הנראה הגנב יהיה בבית הסוהר ויותר נחמד להאמין לכולם. זה אבסורד.

דמוקרטיה אינה מילת קסם! זכויות האזרח היהודי במדינת ישראל, זו מילת הקסם!

אם הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, לפי תפיסת הטיפשים, אזי הרייך השלישי היה הדמוקרטיה המושלמת ביותר במאה העשרים.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ'

כלומר, אם החלטת הרוב תהיה נגד זכויותיו כאדם, כפי שקרה בגרמניה הנאצית, אז הדמוקרטיה לא שווה שום דבר מכיוון שהיא נכשלה כאמצעי להבטיח את זכויות אזרחי המדינה. ואם מנהיג מסויים מתחיל לתת פקודות בלתי חוקיות בעליל הפוגעות בחיים, אז גם מותר להרוג את המנהיג, כפי שקרה במדינות רבות ובצדק. שום דבר לא קדוש, חוץ מקדושת כבוד האדם וחירותו לקדש את המקודש לו.

דמוקרטיה אינה החלטה לגבי סוגיות מדיניות או בטחוניות. זה עניין למומחים. חופש הבחירה מתבטא היום בתחומים אחרים לגמרי. בכך שאחת לארבע שנים אנחנו בוחרים את המנהיג שמעורר אמון גדול יותר מהאחרים. לא הטוב במנהיגים האפשריים, אבל אולי הטוב בין אלו העומדים ברגע מסוים לבחירה.

מדינת ישראל, כמדינה יהודית, אינה יכולה ואינה צריכה להיות דמוקרטית. היא צריכה לאמץ את היסודות של זכויות האזרח, סוציאליזם חברתי והומניזם והזכות להגשמה עצמית תוך חירות וכבוד – אך אין לכך שום קשר לדמוקרטיה. יש מקומות שבהם הדמוקרטיה השיגה את התכלית הזו בצורה מצויינת, ויש מדינות –ולא רק גרמניה הנאצית- שבהן הדמוקרטיה נכשלה כשלון חרוץ כחרב מתהפכת.

מאז שהזדמן לי לחיות לא רק בישראל, אלא גם בארה''ב, הונג קונג, סינגפור, תאילנד ואירופה - כבר למדתי לא רק להלכה אלא למעשה, כי מה שמבדיל בין דיקטטורה של אדם אחד לבין רודנות של קבוצת דיקטטורים, הוא בכך שלדיקטטור יש תמיד גם את גילויי החסד והטוּב הקפריזיים שלו, בעוד שקבוצה של דיקטטורים חייבת לשמר את מעמדה ע''י דיכוי שיטתי ובלתי מתפשר, ע''פ נוהלים קשוחים נטולי קפריזות וחולשות אנושיות.

אז הדמוקרטיה של ישראל או אפילו של ארצות הברית לא מרשימה אותי מכיוון שכבר ראיתי מה זה חופש, חוק, שלטון נקי משחיתות, ומערכת עיסקית בריאה ויעילה, במדינות שבהן אין בכלל דמוקרטיה: סינגפור, תאילנד, דובאי, הונג קונג ואפילו מלזיה. החופש, טוהר השלטון, הבטחון לאזרח, מערכת הסיוע לעניים, מערכת הבריאות, מערכת המיסוי – כל אלה, שהם חלומה של כל דמוקרטיה, גדול במדינות בלתי דמוקרטית אלה הרבה יותר מאשר מאם כל הדמוקרטיות ובוודאי מישראל, שהיא מגדירה את עצמה אמנם כדמוקרטיה, אבל את הקריצה המלווה לכל אמירה כזו הרי כולנו מכירים מנסיון אישי...

בכלל, כפי שאנו רואים כיום, המשפט הידוע כבר מזמן איננו בדיחה: ''במתמטיקה, כמו בפוליטיקה, האחד שואב כוח ממספר האפסים שמאחוריו''.

ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה אמר כי ''המלחמה היא עניין רציני מכדי להותירו בידי הגנרלים''. ומכיוון שהפוליטיקאים שלנו הם בסך הכל גנרלים, אז זה היינו הך.

מבחינתי, תנו לי דיקטטור שיש לנו סמכות לסלק אותו מיידית אם הוא מזייף, ולא מועצת מוגבלים שלא יכולה לקדם שום דבר כי היא כל היום מתעסקת במגננה, כסת''ח, שיווק של עצמה, מלחמות למראית עיין, קומבינות, תככים ומזימות.

הרי אנו כבר יודעים, הן מדלות המועמדים למשרת היועץ המשפטי לממשלה, הן מהרמה הבינונית של המשפטנים המוכנים להעמיד עצמם כמועמדים לכהונת בית המשפט העליון, והן מהמבחר העלוב למדי המוגש לבחירתנו ערב הבחירות לכנסת, כמה נכונה הקביעה של רוסו, כי ''הדרך למנהיגות רצופה חתחתים כה רבים, עד שברור לגמרי שהטובים ביותר לא ירצו בכלל לצעוד בה''. אם אין לך קומבינה מספיק חשובה לחרף את נפשך למענה, או שאין איזה טייקון עיסקי שמריץ אותך או איזו מדינה ערבית או מערבית התומכת בך לקידום האיטרסים שלה – למה בעצם לרוץ לפוליטיקה?

פוליטיקה, למרבה הצער, הפסיקה כבר להיות עניין של שליחות, של הגשמת חזון, או של טובת הכלל. פוליטיקה הפך להיות עסק. כמו חנות פלאפל, קאזינו, או באסטה בשוק. חוקי יותר, או חוקי פחות – אבל בשורה התחתונה אותנו הרי לא עשו באצבע: זה בסך הכל עסק שבו הרוכלים מוכרים לנו בסך הכל אינטרסים, במסווה של ערכים.

זה בכלל לא משנה אם אהוד ברק גנב יותר משרון, או פרס מקבל יותר או פחות או בכלל לא שוחד מהערבים ביחס לביילין, ואם הפוליטיקאי הזה הצליח להפעיל קשר יותר חזק בפרקליטות ולשסות את ''שלטון החוק'' נגד הפראייר התורן, או שפתאום סר חינו של פוליטיקאי מסויים מעיניו של בעל עיתון או שופט עליון מסויים ואז פתאום דמו מותר וכל מה שהוא עשה ולא עשה הופך לחילול הקודש למרות שכלום לא חדש וכולם עושים את אותו הדבר.

מה זה משנה איזה פוליטיקאי, או איזה איש עסקים השולט בפוליטיקאים, הצליח לשתול יועץ משפטי ממושמע, או קצין חקירות צייתן? הכל הרי משחק עלוב שבו כולם יודעים שזה הוא אותו משחק שיחזור על עצמו בדיוק באותה המתכונת –גם אם בהרכב שונה- בשבוע הבא, ובכל זאת מתעצבנים ולוקחים כל דבר ללב כאילו יש הבדל בין זה לבין תוצאות הטוטו והלוטו...

לסיכום, אני מציע לרדת מהסוס הדמוקרטי הצולע, כי בתכלס אנחנו לא דמוקרטיה חשוכה ולא דיקטטורה נאורה אלא סתם משטר קוקסינלי (דו-מיני) המבולבל בקונפליקט פנימי תמידי בין הגדרת הטוב והרע, במי צריך לירות ואת מי צריך לטפח; מה צריך להרוס, ומה צריך לבנות; מה קדוש לנו בתור מטרה, ומה חייב להיות גמיש כי הוא בסך הכל האמצעי להגשמת ה-מטרה.

יש להכריז סוף סוף על מדינת ישראל כמדינת היהודים, יהודים חילוניים ויהודים דתיים, ורק הרבה אחרי זה ומתחת לזה, דמוקרטית או כל צורת שלטון אחרת. ומי שלא מוצא חן בעיניו שימכור לנו את ביתו וילך להיכן שטוב לו, ומי שיאיים על קיומינו חייב לדעת כי מעכשיו כללי המשחק השתנו, ואנחנו יפי נפש רק בדלת אמותינו וכלפי עצמנו, אבל מאוד מכוערים ומאוד אכזרים כלפי מי שמנסה להפר את השלווה שלנו. ''חייה ותן לחיות'' במשולב עם ''הבא להורגך השכם להורגו''. הכי יהודי והכי דמוקרטי, אבל עם סדר עדיפויות מאוד ברור, מאוחד נחוש, ומאוד מתאים לתכלית האמיתית שלשמה הוקמה מדינת ישראל.