החיפוש אחר קפיצת הדרך

שוב אני חורג ממנהגי לכתוב על נושאים כלכליים בלבד. הפעם אנסה להציג את עמדתי, האישית, על יחסה של מדינת ישראל אל הפלשתינאים ועל מושגים כמו עם ומדינה פלשתינאים. בבסיסה זו אותה עמדה בה החזקתי כבר לפני מלחמת יום הכיפורים. מה שמעניין, ואולי מפתיע, הידע הרב שנצבר מאז לא ממש שינה את עמדתי. נכון אני כבר לא ממש אופטימי שעמדה זו תתקבל על ידי רבים.

כבר לפני שנים הבנתי שהערבים רוצים את מקומנו עבור עצמם ומאז רק מצטברות ההוכחות לכך. אז גם הבנתי שהפלשתינאים מהווים ראש חץ כוח חלוץ למימוש מטרה זאת. זוהי נקודת המוצא שלי גם היום שלושה עשורים ויותר מאותם ימים.

---

במסע ההיסטורי שלי יצא לי לפגוש ולהימצא עם ערבים במצבים בהם הייתי חלק מהמיעוט. בתחילת שנות ה-‏70 למדתי במשך סמסטר אחד בכיתת קורס לאנגלית בה אני ותלמיד מדרום אמריקה היינו מיעוט וחבורת תלמידים מערב הסעודית היו רוב מניינה. אז פגשתי לראשונה את האמירה שהיהודים אינם גורם משמעותי בהיסטוריה של ארץ ישראל ובכל ההיסטוריה הארוכה הם ניהלו שלטון עצמאי רק במשך 70 שנה ''מקריות.'' בתחילת העשור הבא כבר הושמעה לי התוכנית הדמוגרפית (על ידי פלשתינאי): כל מה שאנחנו צריכים זה סבלנות ואת היתר יעשה הריבוי הטבעי שלנו.

בהמשך מצאתי את עצמי יושב בשעות הערב דווקא עם סטודנטים פלשתינאים, ומתקן את המכונית שלי אצל מכונאים פלשתינאים. לפעמים ישבנו במנזה ולפעמים במסעדה מסעדה של פלשתינאי משכם ברחוב סמוך לאוניברסיטה. בסביבה חברתית כזאת היה לפלשתינאים קשה להימנע מלגלות את הקלפים שלהם. למרות הקלפים ''הרעים'' מצאתי את עצמי ''מבלה'' הרבה ממעט הזמן הפני שהיה לי אז בחברתם. ההסבר שלי לבילוי הזה, הוא המכנה המשותף שהיה לי עם הצעירים הללו שמקורו עבר ''משותף'' באזור קטן, ארץ ישראל (פלשתין), של המזרח התיכון. כבר אז היה לי ברור שהמכנה המשותף הזה מסמן פוטנציאל לפריחה ושגשוג במזרח התיכון.

להלן מספר מאפיינים של הפלשתינאים שמחזקים את התחושה הזאת:

1. הם מהווים ראש חץ של האינטרס הערבי אבל משלמים לבד את מחיר הכשלונות.
2. היסטוריה של אכזבות טריטוריאליות (בדומה להיסטוריה שלנו).
3. איכות אינטלקטואלית ''טובה'' יותר משאר האומה הערבית שמנוצלת לטיפול במטרה אסטרטגית שגויה.

כמובן שכבר אז לא הייתי מוגן ממחשבות על טרנספר בעיקר של הצד המפסיד אם אחד הצדדים במולדת ינסה לממש את האינטרס האסטרטגי שלו. מצד שני זכרה של השואה הבהיר שזה מהלך כמעט דמיוני במיוחד אם העם היהודי ינסה לבצע מהלך כזה בכוח או נגד רצון הפלשתינאים. גם הטרנספר מרצון אמיתי לא נראה ריאלי ובר סיכוי. בקיצור פתרון סופי כמו טרנספר הוא בלתי ריאלי. מצד שני, ניצול המכנה המשותף יכול להניע תהליכים לצמיחה ושגשוג שישלבו את האינטרסים של שני הצדדים, העם היהודי והעם הפלשתינאי.

לכאורה, הסבירות של מהלך כזה היא מאד נמוכה. אבל אני חושב שזו לא גזירה משמים - ניתן למצוא את קפיצת הדרך.

---

סוף דבר

לאחרונה היה לי מפגש מאד מעניין שני חברים טובים, בעלי שורשים בארץ, שהגיעו מאנגליה. כמו רבים אחרים גם הם ניסו לשכנע אותי, בעזרת ההיסטוריה - במיוחד של השנים האחרונות - לזנוח את החלום. בסופו של הביקור הם הודו שאין להם נימוקים ממש טובים לסתור את עמדתי.

מאז הצטרפותי לפורום ארץ הצבי הקפדתי מאד לקרוא את המאמרים של בר-ניר, פרלמן ואחרים שלימדוני רבות על המצב לאשורו. אולי זה מפתיע, אבל גם הם לא הצליחו להסיט אותי מהעמדה שהשילוב והשיתוף בין שני העמים יותר משתלם.

---