בסתיו של שנת 2000, אמר שרון דברים לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובין השאר את הדברים הבאים:

''בימים אלה של מבוכה וריפיון, של התרופפות האמונה אצל חלקנו בצדקת דרך הציונות, בימים של נכונות לוויתורים מרחיקי-לכת על שטחי מולדת, ולא אחת מול היסטוריונים פוסט-ציוניים, המשכתבים את ההיסטוריה של העם היהודי בארצו ומתכחשים לרצף הקיום היהודי בארץ-ישראל, ולזכותנו המלאה והבלעדית על הארץ, חשוב להתמקד במשנתו המדינית ובחזונו של זאב ז'בוטינסקי. [ברומן] ''שמשון'' של ז'בוטינסקי, שמשון מלמד את בני עמו, שאם אתה מוותר על חלק מזכותך, סופך שאתה מאבד את כולה.

[...]מאמרו ''מצוות הלחץ'', שפורסם ב''הארץ'' ב-‏1925, מדבר על היחלשות העמדות המדיניות ושחיקתן ועל הצורך להציב מולן לחץ נגדי, כדי לאזן את השחיקה ולחזק את העמידה. כאילו נכתבו הדברים היום[...]''¹

איזה יופי של נאום... חבל רק שהוא עומד בדיוק ביחס הפוך למציאות...

זמן קצר לאחר שהביס את אהוד ברק ונכנס לתפקידו כראש ממשלה – אמר אריאל שרון: ''לפנות את כפר-דרום זה כמו לפנות את כפר-סבא''.

איזה יופי של משפט... חבל רק שהוא עומד ביחס הפוך לתכניות החורבן של שרון...

הבה וניתן לז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו את רשות הדיבור – למען ילמדו היהודים מהי מנהיגות ומיהו מנהיג, מהו אומץ ומהי פחדנות, ומהי ''פסיכולוגיה של עכבר מבוהל'':

''לעתים קרובות צריך יהודי, לרגל עסקיו, לנסוע ממושבה למושבה. ובכל פעם כשהוא נוסע מתרחש דבר מה בדרך. יורים, מתנפלים. היהודי אמיץ וגיבור פעם אחת, פעמים אחדות, אבל סוף כל סוף שואל הוא את עצמו, אם כדאי לסכן את חייו בנסיעות חדשות. אצלו בתל-אביב, או אצלו במושבתו, או אצלו בשכונה היהודית בירושלים, בטוח הוא בחייו. אבל מחוץ לתחומי עירו, או שכונתו, נשקפת לו סכנת נפשות. ביחוד רועדת אשתו ומתחננת אליו שלא יסע עוד, שיסתפק בשיחה טלפונית עם אותה מושבה, שיש לו שם עניינים. אבל, אל נא יסע ואל נא יהיה גיבור. וכך מתחילה להווצר אצלו הפסיכולוגיה של העכבר המבוהל.

כיצד נעשית נסיעה זו בדרך המלך, בכביש, בארץ-ישראל? אי אפשר לנסוע בשעה שרוצים וכיצד שרוצים, אלא צריכים להמתין עד אשר מתכנסות כעשר מכוניות ואז נוסעות כולן יחדיו תחת משמר שוטרים וחיילים אנגליים. משמר מלפניהן ומשמר מאחוריהן[...] אסור להם ליהודים להיראות בכבישי הארץ – אבל הערבי מרגיש את עצמו בתל-אביב כמו בביתו. משכים הוא בבוקר ובא לתל-אביב ודופק על פתחו של יהודי ואומר לו: ''בוקר טוב, הנה הבאתי קצת ירקות''. – ולא כלום. הוא איננו פוחד, שמא יפגעו בו לרעה[...]

עד מתי יוכל מצב זה להמשך? עד אין סוף. כי במסיבות כאלו, מדוע יחדלו הליסטים הערביים מפעולותיהם? אתם קוראים להם ליסטים, אבל הם קוראים לעצמם צבא השחרור הלאומי. בעיני עמם נחשבים הם לגיבורים, זורקים להם פרחים, הנשים מחייכות לקראתם ומסתכלות בהם בהערצה מן ההרמונות שלהן. בכל מקום שהם מופיעים פוגשים אותם בתשואות ובהתלהבות. צעירים הם, הם מילאו את כרסם בספרות-מלחמה רומנטית. וכל טירוריסט רואה את עצמו כאחד מגיבורי אותם הרומנים שקרא[...]

[...]רק לפני שתי שנים היו חיים בעיר העתיקה בירושלים 7 אלפים יהודים. 5 אלפים העבירו משם, מפני מורא הערבים. ובשעה שאנו באים וקובלים על הממשלה, למה היא עושה ככה, עונים לנו: ''מה אתם רוצים? הרי אנו רק נותנים אישור למצב הקיים[...]

[...]והנה שלחנו אנו, הרביזיוניסטים, אל העיר העתיקה את פלוגת הכותל – כמה עשרות נוער, בחורים ובחורות, והם הכניסו לעיר רוח של עידוד. הם היו מהלכים ברחובות ושרים. הם היו מובילים את היהודים להתפלל אצל הכותל המערבי. הלכה הממשלה וסגרה את מעונה של הפלוגה. אחדים מחבריה נאסרו בטענה, שהיהודים עצמם אינם זקוקים לכך. הם, היהודים, רוצים בהבלגה ויראים הם ללכת להתפלל אל הכותל, ושומרים שכאלה, כמו הבית''רים, עשויים עוד לסכן את בטחונם של היהודים הפחדנים.

וכך מתהווה אצל היהודים מצב הגרוע עוד מחלוקה. מצב אשר בו ליהודי הכל אסור ולערבי הכל מותר. מצב אשר בו רשאי הצד האחד לבצע כל פשע וכל מעשה רצח, והצד האחר אסור לו להגיב. מצב אשר בו היהודי משול לעכבר מבוהל והערבי מרגיש את עצמו בכל מקום כבביתו.

כלום זה מצב מוסרי?...

[...]ראו, עוד תביאו במדיניותכם זאת ובתכסיסיכם אלה עד לידי כך, שאפילו ידידי יהודים מובהקים[...] גם הם ילמדו את התורה, כי הערבים – הם האדונים האמיתיים של ארצנו''.²

עד כאן ז'בוטינסקי.

אריק שרון³ וחבורתו טוענים, שללכת במסלול התנגשות עם התנועה שלהם – זהו מעשה אמיץ, מנהיגותי, בעל-חזון... אך הצרה היא – שלא כל מי שרץ בשיא הכוח – לא חשוב לאן – הוא ''מנהיג'' ש''מוביל את עמו'' אל עבר ה''חזון''... לפעמים – מה לעשות – מי שרץ בשיא הכוח פשוט מתנגש בקיר – ואז הראש כואב מאוד...

שרון פועל לא רק נגד השכל הישר, נגד עקרונות היסוד של הציונות, נגד המוסר האנושי ונגד השקפותיו שלו-עצמו – אלא גם בניגוד מפורש ומוחלט לחוקת הליכוד, שקובעת כדלקמן:

''שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לעירעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם'' (פרק ב' המטרות).

אבל לשרון לא איכפת דבר. הוא יכול לומר דבר והיפוכו; להבטיח מחר א' ולעשות מחרתיים את ההיפך; שרון הוא ציניקן קר-מזג, אכזרי וחסר-מצפון, אופורטוניסט חסר-עקרונות וטיפוס הפכפך ובלתי-אמין בעליל.

יש להקיא את האיש המזיק והמיותר הזה במהרה מתוך הליכוד בפרט ומתוך המערכת הפוליטית בכלל – ולהסיר במהירות – כל עוד אפשר – את הגידול השמאלני הממאיר שהקים שורה של מאחזים בלתי-חוקיים בתוך התנועה הלאומית ובמחנה הימין.

מדובר בחבורה הזויה של אנשים חלשים ומתרפסים – שלא מסוגלים לעשות שום דבר טוב – מלבד התפטרות מיידית מכל תפקידיהם הציבוריים.

היום כבר מאוחר מדי – מאוחר מאוד. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. אם הליכוד חפץ חיים – עליו להעמיד בראשו אדם – ולא חשוב מיהו – שתהיינה לו שתי תכונות קשות, אבל ברורות והכרחיות: כושר עמידה, ונאמנות לעקרונות היסוד של הציונות.