הפעם אנסה לדון בקשר בין מדיניות כלכלית והמגמות במשק כפי שהן עולות מן הנתונים. אחת המטרות המוצהרות של שר האוצר, בנימין נתניהו, היא הפרטת פעילויות ומפעלים של המגזר הציבורי. בהמשך נברר מה קורה בהקשר הזה. בשבוע שעבר הצהיר
נתניהו בתגובה לנתוני הצמיחה: ''המיתון במשק נגמר - המשק הישראלי נמצא בתהליך של צמיחה'' (אמיר טייג, 18.11.2003). האם באמת המיתון נגמר? מה אומרים הנתונים?
הפרטה או הלאמה?
תחילתה של הרפורמה בקרנות הפנסיה , בשנת 1995, היתה בסימן של הפרטה והתייעלות. במאמר קודם (
הפרטה ופנסיה ממלכתית) טענו שבגירסת 2003, תהליך ההבראה וההתייעלות של הקרנות הפך לתהליך הלאמת שוק הפנסיה. כתמיכה בעמדה זאת הזכרנו את הכוונה לחוקק חוק פנסיה חובה שתנוהל על ידי המדינה. מצהירים על הפרטה ופועלים להלאמה.
למרות הניגוד תהליך ההלאמה, כנראה נמשך. בשבוע שעבר התבשרנו על הכוונה להלאים את קופות החולים באמצעות חוק ההסדרים. הרעיון הוא שועדה ציבורית, הכוללת נציגים של הממשלה, תמנה את מועצת הקופה. אותה מועצה שהיום ממנה את הדירקטוריונים שמנהלים את הקופות (דן אבן,
סערה בקופות החולים: כללים חדשים למינוי דירקטורים). מי שמעורב במינוי הנציגים לדירקטוריון הוא בעל עניין ואם זו הממשלה הרי שזו הלאמה.
לכאורה אם המדינה משתתפת במימון הקופות עליה להשתתף גם באחריות לפעולות של הקופות. מצד שני, כפי שטוען בנימין נתניהו, ממשלה לא בנויה לנהל שירותי בריאות (כמו גם עסקים אחרים) ביעילות. עוד התברר שמנהלי הקופות עמוסות החוב (לאומית וכללית) תומכות במהלך, כל אחת מסיבות שונות אבל הקופות הקטנות והמאוזנות (מכבי ומאוחדת) מתנגדות. שוב מתמקדת המדיניות במגזרים שקשורים בהשפעת ההסתדרות, כפי שהיה לגבי קרנות הפנסיה. עולה חשד שהמהלך מיועד:
- להחליש את ההסתדרות,
- אמצעי לחלק טובות הנאה ומשרות,
- נסיון לקדם אינטרסים של יו''ר ועדת הכספים הירשזון שהרבה שנים ניהל את לאומית.
איך מיישבים את הסתירה בין ההבטחות על הפרטה לתהליך ההלאמה?
האם המיתון נגמר?
בשבוע שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שברבעון השלישי צמח התוצר כ- 2.7% בחישוב שנתי. הצפי הוא ששנת 2003 תסתיים בצמיחה של 1.1%. התחזית לשנת 2004 היא צמיחה של עד 2.5%. מהם הגורמים לצמיחה שהתחזקה לאחרונה?
שני הגורמים העיקריים הם היצוא והצריכה הפרטית (אמיר טייג,
המשק מנפק נתונים, נתניהו מייצר כותרות, 18.11.2003). היצוא צמח בגלל תהליך הצמיחה העולמי אותו מובילה הכלכלה של ארה''ב שעורר את הביקושים. הצריכה הפרטית צמחה בעיקר מרכישת מוצרים בני קיימא - בעיקר רכב וציוד. הצריכה השוטפת כמו מוצרי מזון אפילו ירדה ברבעון השלישי. מסתבר שהחזקים בעם צאו לחדש-להחליף את כלי הרכב שלהם והחלשים המשיכו לסבול מפגעי המיתון.
יש גם לא מעט סימנים של ירידה בכושר ההחזר של פרטים (למשל בנושא משכנתאות) ועדין צפויה התרסקות של עסקים קטנים. כאשר מצרפים את העובדה שברבעון השלישי היתה ירידה של כ- 10% בהשקעות במפעלים ובציוד של המגזר הפרטי, מתחילים להבין שיתכן והצמיחה שנרשמה היא לא בת קיימא. גם המטרה, של בנימין נתניהו, לצמצם את המגזר הציבורי כדי לאפשר למגזר הפרטי לצמוח לא כל כך מתגשמת (ספיר פרץ,
נתניהו: נפעיל נגד העובדים נשק לא קונבנציונלי; נבטל המונופול בכל מחיר, 20.11.2003). בשבועות האחרונים נודע שלמרות ההחלטות על צמצומים במגזר הציבורי דוקא עלה מספר העובדים. אנחנו גם יודעים שצפוי גידול משמעותי בגירעון התקציבי גם בשנה הבאה.
מסתבר שאת ההבדל, לפחות בטווח הקצר, עושה הסדר הערבויות עם האמריקאים. הסידור הזה פתח מחדש את האפשרות ללוות כספים בזול בשווקים העולמיים, למרות הצמיחה של הגירעון התקציבי. ''הערבויות הורידו מסדר היום, לפחות בינתיים, את האפשרות של משבר פיננסי, איפשרו לממשלה להקטין דרמטית את היקף גיוס ההון בשוק ואיווררו את מחנק האשראי הגובר במשק'' (גיא רולניק,
מה שביבי לא מספר לנו, 19.11.2003).
התוצאה היא שהריבית לטווח ארוך ירדה באופן משמעותי מאד וזה איפשר לבנק ישראל להוריד את הריבית המוניטרית (לטווח קצר). ההידרדרות כנראה נעצרה כאשר ברור שעיקר השינוי נובע מגורמים חיצוניים. למרות שמבחינת האבטלה ורמת החיים אין מה לשמוח, הרי שהמצב החדש מאפשר קצת מרחב וזמן לצעדי המדיניות הכלכלית שננקטו, להשפיע על המציאות.
סוף דבר
אסור לנו לשכוח שבמקום לנצל את הערבויות למימון גירעונות גדלים עדיף שינוצלו להשקעות בתשתיות. רק כך תהיה לערבויות השפעה ארוכת טווח מועילה. על שר האוצר להמשיך גם בשינויים המבניים וההפרטה (ולא הלאמה).
