פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
החטא הקדמון וספיחיו
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום חמישי, 30/10/2003 שעה 23:19)


החטא הקדמון וספיחיו


נסים ישעיהו


הפרק הראשון בפרשת השבוע שלנו מתאר את חטאם של אנשי דור המבול והפרק האחרון מתאר את חטאם של אנשי דור הַפַּלָגָה. מעניין לבחון מה הקשר בין שני החטאים אם ישנו כזה, ומה הקשר ביניהם לבין החטא הקדמון, חטא עץ הדעת.

מה היה חטא עץ הדעת? ובכן הנחש מפתה את חוה ואז:

(בראשית ג): ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל וַתִּתֵּן גַּם- לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאכַל: ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגרת:


נתחיל מהסוף: מה זה וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, גם עד עכשיו היו עירומים, אז מה השתנה? עד עכשיו היו עירומים ולא היו מודעים לכך; לא הייתה להם מודעות עצמית והעירום היה להם טבעי כמו לתינוק בן יומו או כמו לחית השדה. עכשיו, לאחר החטא, לפתע הם מודעים לעצמם ולעירומם.

ומה היה התהליך שהוביל לאותה מודעות עצמית? וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, ההליכה אחר מראה העיניים ונטיית הלב היא שדירדרה אותם מן המדרגה שהיו בה – מדרגה של מודעות טבעית, למדרגה של מודעות עצמית.

במדרגה של מודעות טבעית עושים מה שנכון כי זה נכון ואין שום עניין של הנאה אישית במה שעושים. אם יש הנאה – יש, אם אין – אין; כי לא זו התכלית של מה שעושים או לא עושים.

לעומת זאת, במצב של מודעות עצמית ההנאה והסיפוק האישי הם תכלית הכל והם קני המדה לכל צעד שעושים או לא עושים. הבעיה היא שכאשר אלה הם קני המדה, החטא הוא בלתי נמנע כי לא רצונו של הבורא יתברך ניצב כיעד להשגה אלא ההנאה והסיפוק האישי, ואלה – לעתים קרובות ניצבים בניגוד מוחלט לרצון העליון.

אנוכיות משחיתה

במצב של מודעות עצמית האדם חותר, כאמור, לסיפוקו העצמי והוא עלול לחתור לכך גם אם ידרוס את כל העומד בדרכו. הזולת וצרכיו עלולים להצטייר לו כמכשולים הניצבים בדרכו למילוי תאוותיו ופגיעה בהם תהיה מוצדקת בעיניו. האנוכיי אינו חושב כלל על רצונו של הזולת הניצב בדרכו ואף אינו מעלה בדעתו להתחשב ברצונו של בורא העולם ומנהיגו. כך הידרדר המצב בדורות שלאחר חטא עץ הדעת לכדי מודעות עצמית משחיתה:

(בראשית ו): יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: יב וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ: יג וַיּאמֶר אֱלֹקִים לְנחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ:


נוצר מצב בו כל אחד ראה רק את עצמו ואת מה שנראה לו כטובתו האישית; האינטרסנטיות האנוכיית שלטה בכל, והתוצאה הייתה שחיתות אישית בכל הרמות. אבל האלוקים אינו עוזב את הארץ; איכפת לו מאד מה שקורה כאן והוא מגיב.

והתגובה הייתה מידה כנגד מדה: השחתה פיזית של כל היקום.

חטא עץ הדעת פגם בכוח הדעת האנושית. הדעת כוללת את המידות בכלל, שתחילתן ועיקרן חסד וגבורה. אנשי דור המבול חטאו בהסתכלות מנוכרת על הזולת ומריבה וגזל היו טבעיים להם. בכך פגמו בשם אלוקים – שם הדין והגבורה – שהוא השם היחיד של הבורא יתברך המופיע בלשון רבים ובכך נותן מקום לטעות ולחשוב כי הבורא יתברך אינו שליט יחיד בעולמו ח''ו. ואכן בעיניהם העולם היה מורכב מכוחות רבים ומנוגדים הנלחמים ביניהם וכך הם נהגו בפועל ביחסם לזולת. כלומר הפגם היה במדת הגבורה בכל צורות הביטוי שלה.

בתיאור חטאם בתחילת הפרשה מוזכר שם אלוקים להדגשת העובדה שזה היה חטאם; המודעות העצמית של כל אחד מהם לא הותירה בסביבתו מרחב מחיה לזולת כי כל זולת נתפס כמתחרה ומאיים.

שחיתות מאורגנת

לאחר המבול, צאצאיו של נוח הסיקו את המסקנות ממה שקרה לדור המבול ופיתחו התנהגות שונה. הם הבינו כי אנוכיות זה עניין הרסני ומשחית והחליטו לשמור על אחדות בכל מחיר.

(בראשית יא): א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: ד וַיּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְראשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ:


הוא שאמרנו, מנסים לשמר את האחדות. אבל מסתבר שגם זה לא היה בסדר.

ה וַיֵּרֶד ה' לִרְאת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: ו וַיּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:


בתיאור החטא כאן מוזכר שם ה' כדי לרמוז כי החטא שלהם היה פגם במדת החסד; אמנם ביקשו לשמר את האחדות אבל בתנאי שהבורא יתברך ישאר מחוץ לעניין.

ה' ''יורד'' לִרְאת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: לשם מה האיזכור של בְּנֵי הָאָדָם? אלא במי מדובר? האיזכור בא לרמוז כי החטא שלהם הנו המשך ישיר לחטא של אנוֹש, נכדו של אדם הראשון. ומהו החטא שלהם? החטא היה וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, חיללו את שם ה' במחשבה שהותיר את הארץ בידי האנשים ואינו שולט בנעשה כאן. כמו שנאמר לגבי נכדו של אדם הראשון (בראשית ד, כו): אָז הוּחַל לִקְרא בְּשֵׁם ה': בדורו של אנוש חיללו את שם ה' בקריאה, בדיבור; עבדו נבראים שונים כגון כוכבים ומזלות במקום לעבוד את ה'. בינתיים זה התפתח לחילול במעשה; לאורח חיים אשר אינו מביא בחשבון כלל את נוכחותו ושליטתו של כוח עליון בעולם.

הפגם כאן הוא במדת החסד. הם אינם נלחמים זה בזה כמו בפגם הגבורה; אדרבה, הם מתאחדים ומשתפים פעולה בבניית העיר והמגדל ועושים מאמץ משותף לשמר את האחדות ביניהם וזה מעשה ברור של חסד; אלא שזוהי אחדות נגד ה', בורא העולם ומנהיגו, ותגובתו גם כאן מדה כנגד מדה: ביקשו אחדות וקיבלו פיזור.

איש צדיק, תמים היה בדורותיו

על שני סוגי החטאים באה תגובה חריפה מאת הבורא יתברך, אבל היכן היה נוח בכל הסיפור של החטא? מדוע הוא אינו מתערב בניסיון להטות את אנשי דורו לדרך הנכונה?

(בראשית ו): ט אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדרתָיו אֶת-הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ-נחַ:


(רש''י): בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום:


מדוע בדורו של אברהם הוא לא היה נחשב לכלום? הרי ה' אומר לו בפירוש (בראשית ז, א): כִּי-אתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: אז אולי הוא לא ברמה של אברהם, אבל לא היה נחשב לכלום?

מסתבר שנוח היה צדיק לפני ה', אבל ביחס לדורו הוא היה סתם תמים שלא התערב במה שעשו או לא עשו ולא ניסה להטותם לדרך הנכונה. בהשוואה לאברהם – זה באמת כלום.

כדאי אולי להגדיר בהזדמנות זו מהו הצדיק המקראי ונביא לשם כך כמה פסוקים המאפיינים את דמותו:

(יחזקאל יח): ה וְאִישׁ כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: כו בְּשׁוּב-צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה יָמוּת: יוצא שצדיק זה מי שעושה משפט וצדקה (ולא נתעכב כעת על הצירוף הזה) בעוד שעשיית עוול מעבירה אותו ממדרגת צדיק ומציבה אותו בעמדת הרשע שדינו מוות (בידי שמים).


נוח לא עשה עוול ולפני ה' – במצוות שבין אדם למקום – הוא אכן היה צדיק, אבל במצוות שבין אדם לחברו הוא לא כל כך התאמץ. היה תמים ולא עשה שום עוול לזולת, אבל גם לא עשה צדקות עם אנשי דורו.

בחטאים המפורטים בפרשתנו נשלם חטא עץ הדעת; בסופה נולד אברהם אבינו שהחל בתהליך תיקון אותו חטא. המשיח יתגלה מיד ממש כאשר יושלם התיקון שהחל בו אברהם אבינו.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.

חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  דוגמה קלאסית לטמטאולוגיה  (רון בן-יעקב)
  דבר והיפוכו - לא תהליך בלתי נמנע  (דוד סיון) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי