הדחליל של ברגותי

בנאום-הסיכום שלו בבית-המשפט העלה מרוואן ברגותי, מנהיג פת''ח בגדה המערבית, טענה מוחצת: אם ישראל לא תאמץ לעצמה במהרה את פיתרון שתי המדינות, היא פשוט תיעלם. הארץ תהפוך למדינה אחת, דו-לאומית, ובמדינה הזאת יהוו הפלסטינים בעתיד הקרוב רוב.

אינני יודע מי נתן לברגותי את העצה להעלות נימוק זה. קרוב לוודאי שהיו אלה יועצים מן השמאל הישראלי, הרואים בזה טכסיס מחוכם כדי להגיע לפתרון שתי המדינות.

ובאמת, זה יכול להיות נימוק משכנע. שמעון פרס ודומיו משתמשים בו כבר הרבה זמן. הוא מבוסס על ההנחות המוצקות הבאות:

• אם יש דבר אחד, שסביבו מאוחדים 99% מהישראלים, הרי זה הרצון לחיות במדינה שיש בה רוב יהודי גדול, ששפתו עברית ותרבותו עברית.
• הרצון הזה טבוע עמוק בתודעה הקולקטיבית, כתגובה על רדיפות היהודים, השואה והאנטישמיות בארצות שבהן היוו היהודים מיעוט. אך גם לכל שאר עמי העולם, ובכללם העם הפלסטיני, אותה השאיפה.
• רעיון המדינה האחת, הדו-לאומית, שפירושו חיסול מדינת-ישראל, נראה על כן לרוב העצום של הישראלים כאובדן כל מה שהשיגו בארץ בחמשת הדורות האחרונים.

לכן באים בעלי הטכסיס הזה ואומרים: אל תבואו אל הציבור הישראלי בסיסמאות של שלום והתפייסות ותיקווה. זה לא יעבוד. הציבור היהודי שונא את הערבים ולא מאמין להם.

לכן כדאי לקחת דווקא את רגשות השנאה והגזענות ולנצל אותם למטרה הטובה. הגידו לציבור שהרעיון של ''שתי מדינות לשני עמים'' הוא הדרך היחידה להצלת ישראל. אם לא יתגשם, תתפרק מדינת-ישראל, תקום מדינה דו-לאומית והיהודים יהיו גם כאן מיעוט, שיצטמק ויילך. כמו הלבנים בדרום-אפריקה הם יהגרו בהדרגה מהארץ. שהרי אם להיות מיעוט – למה דווקא בארץ ערבית עניה, כפי שתהיה פלסטין, ולא בקנדה או בארצות-הברית?

מרוואן ברגותי אינו היחיד המשתמש ברעיון הדו-לאומי כבדחליל, כדי להפחיד את היהודים. באחרונה נופפו גם דוברים פלסטיניים אחרים בדגל הדו-לאומי - לא מפני שהם רוצים בו, אלא כדי להפחיד בו את הישראלים ולשכנעם לקבל את תכנית שתי מדינות, שהיא תכנית-השלום הריאלית היחידה העומדת על הפרק.

אני מזהיר מפני הטכסיס הזה. הוא מסוכן מאוד.

לכאורה יש רק שתי אפשרויות: מדינה אחת בכל הארץ, שתהיה בהכרח דו-לאומית, או מדינה ישראלית בחלק של הארץ, בתוך הקו הירוק, לצד מדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק. אבל יש גם אפשרות שלישית, שהימין דגל בה תמיד: מדינה ישראלית אחת בכל הארץ, תוך גירוש האוכלוסייה הפלסטינית. למרות שאין מרבים לדבר על דרך שלישית זו, היא מקננת עדיין בקרב חלק גדול של הציבור הישראלי.

רבים מתעלמים מאפשרות זו, מפני שאינם מאמינים שהיא אפשרית. הם חושבים על טיהור אתני בסגנון קוסובו: מעשה דרמטי גדול של גירוש מיליוני בני-אדם במכה אחת. ואז הם מנחמים את עצמם: ''העולם לא ייתן! שרון לא יעז!''

אבל יש גם שיטות אחרות של טיהור אתני: תהליך איטי, לא דרמטי, יומיומי, ממש שגרתי. כמו, לדוגמה, זה שקורה עכשיו בבית-לחם.

וככה זה עובד: מפעילים לחצים על בעלי-נכסים. אומרים להם: כדאי לך למכור לנו את הנכס שלך, אחרת יבואו השלטונות ויחרימו את הנכס מטעמי ביטחון. (במקרה זה: הביטחון של קבר-רחל הסמוך.) מציעים מחיר גבוה מאוד. מבטיחים לסדר לאיש חיים חדשים בקנדה או באוסטרליה, הרחק מהארגונים הפלסטיניים שיראו בו בוגד וירצו להרגו. מחכים זמן-מה עד שמגלים לציבור את עניין הרכישה. באותו זמן כבר נעלם המוכר אי-שם בחו''ל. מגרשים את הפלסטינים הגרים במקום ומקימים שכונה יהודית.

השיטות האלה משמשות את ''גואלי האדמה'' כבר 120 שנים, ואפשר להגביר את הקצב בהרבה. ככל שהופכים את חיי הפלסטינים לגיהינום – מטעמי ביטחון, כמובן – כן גוברת בצמרת ישראל התקווה שהערבים יסתלקו במשך הזמן ''מרצון''.

לכן הניפנוף ברעיון של ''מדינה אחת מהים לירדן'' אינו מפחיד את רוב הישראלים. הם רואים בו רק דחיפה להגביר את ההתנחלויות בכל רחבי הגדה, כדי להבטיח שישראל תשלוט בכל האזור הזה. ואשר לאוכלוסייה הפלסטינית - לאריאל שרון ולדומיו יש הרבה ניסיון בטיפול בהם.

כדי להטיף לרעיון שתי המדינות אין שום צורך בהתחכמויות מסוג זה. הוא מעיד על עצמו. בשקט ובהדרגה הוא כובש את לב הישראלים, אחרי שהוא כבר כבש את לב ''הקוורטט'' והעולם כולו. אם מישהו מפקפק בכך, כדאי לו לקרוא את מכתב 27 הטייסים (שהפכו בינתיים ל-‏29, אחרי ששניים פרשו תחת לחץ וארבעה חדשים הצטרפו).

טייסי-המצפון, הבאים ממרכז הציבור הישראלי, הם סנוניות המבשרות את האביב. הכיבוש נמאס, שיטות הדיכוי נמאסו, המלחמה נמאסה.

אין עוד צורך לשכנע את הציבור הישראלי שהשלום כדאי. אבל צריכים לשכנע אותו שהשלום אפשרי. ובעניין זה יכולים אנשים כמו ברגותי לתרום תרומה גדולה.

---