|
|
|
מי מפחד מתפילת יהודים על הר-הבית?
רמז: בוודאי לא הערבים
אריה פרלמן
אכן, אל לנו לזלזל בחשיבות ההתפתחויות האחרונות. לאו מילתא זוטרתא היא, שיהודים יוכלו לבקר באתר יהודי מקודש בלב-ליבה של בירתה השלמה והמאוחדת של מדינת היהודים. אחרי ככלות הכל – מאימתי טבעי ומובן הוא הדבר, שיהודים רשאים לטייל בירושלים? חוק ידוע ומקובל הוא מקדמת-דנא, מאז ימי אדריאנוס ועד השתא – שעצם נוכחתם של יהודים בירושלים – לא כל שכן בעיר העתיקה – היא פרובוקציה בלתי-נסבלת, התגרות של ממש בסדרי עולם.
אין ספק, אירוניה מרה היא, שהרי בחלקים גדולים ונרחבים של העולם – נוכחותם של יהודים נחשבה לאסורה ומוקצית מחמת מיאוס, ובחלקים נרחבים עוד נחשבת למטמאת-אדמה. והנה, ככל שמתקרבים אנו לליבה של ירושלים – כך הולך ונסגר המעגל, הולך ונקשר חוט השני הבלתי-נראה שבין אדמת מכה לאדמת הר-הבית – שעליה אסור ליהודים לדרוך – פן יתעורר זעמו של אללה, ובעיקר זעמם הרצחני של שליחיו עלי-אדמות.
דברים אלו שנאמרו לעיל – צנועים שבצנועים המה, אפר-מילים ועפר-הברות, כיוון שאיש לא העלה על דעתו וגם אסור לו שיעלה – את רעיון-יום-הדין; את ה''דבר האחר'' שלא יעלה על דל שפתי איש; את המחשבה ששומר נפשו ירחק ממנה – שיהודים יוכלו – שומו-שמיים – גם להתפלל על הר-הבית.
אך מסתבר, למרבה הפלא – שהמציאות חזקה היא מכל דימיון, והממשות נאדרה מכל חזיון-תעתוע. עיון מעמיק בתולדות ארץ-ישראל, מספק לנו תגליות שלא ידענו כי באו אל קירבה של ההיסטוריה, ולא שיערנו כי התקיימו בתולדות העמים.
עיון מעמיק מעין זה, מספק לנו פרופ' בן-ציון דינור (דינבורג) ז''ל, אחד מחוקריה הדגולים ביותר של ארץ-ישראל, מי שהיה בעבר שר החינוך מטעם מפא''י – ומי ייתן לנו שרי חינוך כאלה גם כיום, שהינם גם יהודים ציוניים ולאומיים בכל רמ''ח נימי נפשם, וגם משכילים וחכמים בכל שס''ה גידי מוחם. המדובר הוא במאמרו '''בית תפילה ומדרש' ליהודים על הר-הבית בימי הערבים'', מתוך ספרו: ''במאבק דורות''.
על פי העדויות שאותן מקבץ דינור בזהירות ובחקרנות רבה, עולה התמונה הבאה:
לאחר כיבוש ירושלים בידי הערבים, הותר ליהודים לשוב ולהתפלל על הר-הבית;
במשך מאות שנים – היו ליהודים על הר-הבית בית-כנסת ובית-מדרש, או למצער אפשרות להתכנס ולהתפלל על ההר;
עקב יריבויות פנימיות בין היהודים לבין עצמם, ובין יהודים קראים ליהודים 'רגילים' (מכונים בהקשר זה: רבנים) – צימצמו הערבים את זכות התפילה היהודית לחלקים קטנים והולכים של ההר – עד לגירושם המוחלט משם;
יהודים הוצבו כשומרי הר-הבית.
המאמר פותח בעדות המפורשת ביותר, מפי ר' אברהם בר-חייא איש ברצלונה, שחי בשנים 1135-1065 בערך:
''הרומיים המחריבים את הבית בימי טיטוס הרשע, ואף על פי שהיו מחללים את קדושתו, לא היו טוענים על הבית הטהור שיש להם בו נחלה ושהוא ראוי להם לבית תפילה, אלא משנשתמד [=התנצר] קונסטנטין הרשע באו לטעון בטענות האלה, ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית-תפילה ומדרש. והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין. ועל המנהג נהגו כל ימי מלכות ישמעאל עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה [=הצלבנים] והסירה את מלכות ישמעאלים מעליו''.
עדות נוספת היא של ''ספר חסידים'' [לרבי יהודה החסיד, סוף המאה ה-12], שבו מסופר על עלייתו של ר' פלטיאל לגדולה אצל הח'ליף הפאטימי אל-מועיז (992-962), ובין השאר מסופר על פעילותו בהר-הבית:
''וביקש [פלטיאל] מן המלך לבנות בית המקדש והיה מלא אשפה מימות טיטוס הרשע. ולא נתן המלך רשות לפנותו כי אם עד הצהרים. והלך פלטיאל וקבץ בחורי ישראל והוא בעצמו פינהו עמהם ובנאוהו והיו מתפללים בו ימים רבים''.
מגילת אחימעץ [נכתבה ככל הנראה במחצית השניה של המאה ה-11] מאשרת את עיקר הגירסא על עלייתו של ר' פלטיאל לגדולה:
''כי עשה מחנות, ותיקן שווקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים, והושיב בהם לחם ומים ודגים ובשר וירקי גנות וכל דבר הנצרך לחיילים הבאים מהמדינות[...] [כי המלך] השליטו במלכות מצרים ובממלכת ארמים עד ארם נהרים ובכל ארץ-ישראל עד ירושלם''.
אך גם עניין בית התפילה על הר-הבית לא נעדר מהמגילה. מסופר על ר' שמואל בן פלטיאל שהביא ''שמן למקדש בכותל מערבי למזבח שבפנים''.
עדותו של רבי שלמה הכהן, ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים, קשור ככל הנראה לגזרותיו של אל-חכים בירושלים: ''[...]ואנחנו וכל ישראל שלום והמקום ההדור הבנוי עליו נפל ביום י''ז באב והוא יום אחד בשעה העשירית ביום יהי רצון שיבנה בנין מקוים ושלום''.
אין זה סביר שהכוונה כאן להתפוררות כיפת הסלע בשנת 1016, אלא להריסת בית הכנסת על הר-הבית בשנת 1018, מכיוון שלא סביר שהכותב יטרח לציין אירוע שגוי בתאריך כה מדויק.
במחצית הראשונה של המאה התשיעית, שעת התחזקות והתגברות לקראים בירושלים, אנו מוצאים את עדותו של ר' בן-מאיר, ראש ישיבת ארץ-ישראל בירושלים. הוא מתאר את הריגתו של אחד מאבותיו בקטטה עם קראי: ''ר' מוסי שנהרג בעזרה מתחת יד זרע ענן''. ''זרע ענן'' מתכוון לענן בן-דוד, מייסד כת הקראים. לפי דינור – העזרה היא איננה אלא העזרה הגדולה, דהיינו: חצר הר-הבית.
עדות חשובה נוספת היא זו של הקראי סלמון בן ירוחם [אמצע המאה העשירית], איש ירושלים:
''וכאשר בחסד אלוהי ישראל נעתקו הרומים ממנה [=מירושלים] והופיעה מלכות ישמעאל, ניתנה הרשות לישראל להיכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית ה' והיו מתפללים שם משך שנים, ואחר-כך הוגד למלך ישמעאל כי הם עושים רעות והוללות ושתיית יין ושכרות וגידופים. וציווה לגרשם אל שער אחד משעריו, ועל הדרך הזאת היו משך שנים. והוסיפו לעשות הרע וקם עלינו מי שגירש אותנו משער בית המקדש''.
ולסיום, אישור נוצרי, מאת הסופר הארמני סיביאוס, שכתביו כוללים לפחות את שנת 661 למניינם:
''אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם ומחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה: נתגלה המקום הנקרא קודש-הקודשים. הם בנו, יסודות ובשרידי הבניין, בית-תפילה בשבילם הם. הערבים מקנאתם ביהודים גירשו אותם משם ונתנו למקום [שם] 'מקום תפילה'. היהודים בנו בשבילם במקום אחר אצל המקדש בית תפילה אחר[...]''
ברור, כמובן, לכל בר בי רב, שהדברים הובאו בקיצור, שלא לומר: קצרנות. אך דומני שעיקרי הדברים ברורים.
אין ספק, שהערבים היו מאושרים יותר אילולא היו היהודים מתעקשים להתפלל בהר-הבית;
אין ספק, שהערבים ניסו להצר את צעדי היהודים – ובשעת התגברות הקנאות הדתית, ולעתים תוך כדי ניצול מלחמות היהודים – ניסו להצר את צעדיהם ככל שניתן;
ניתן כמובן לטעון, שכל עוד חשו הערבים בטוחים בשלטונם על ירושלים, וכל עוד לא ראו ביהודים איום רציני – יכלו להרשות לעצמם להעניק מעין טובה וחסד ליהודים בני-החסות, ולתת להם להתפלל על הר-הבית – ואילו כיום, כאשר היהודים גם מבקשים לממש ריבונות על ההר – הם מתנגדים בחריפות.
אך מכל הנאמר לעיל – דבר אחד ברור וחד-משמעי: אף ערבי ומוסלמי לא יכול לטעון ברצינות, שנוכחות יהודית, ואף תפילה יהודית, ואף בית-כנסת ובית-מדרש יהודיים על הר-הבית – הם משום ''פרובוקציא'' או ''חילול הקודש'', שכן אילו היה הדבר באמת כך – לא היו מאפשרים הערבים השליטים ''לחלל את הקודש'' במשך מאות שנים, תחת שלטונם.
מלחמות היהודים שוב מרימות ראש – ובעטיים מאיים שוב חורבן על ירושלים. אם נהיה כולנו מאוחדים סביב הדרישה הטבעית, הנורמלית, הלגיטימית והצודקת להקים בית כנסת ובית מדרש ליהודים על הר-הבית – יוכלו יהודים וערבים להתפלל יחד על אותו ההר, מבלי שיהיה צורך להחריב את המסגדים מצד אחד – ולהרחיק את היהודים מצד שני.
|
|
|
מי מפחד מתפילת יהודים על הר-הבית?
