בני מוות

אורי אבנרי

שבוע אחרי שספינת-השלום הושקה חגיגית והפליגה מנמל עקבה, פגע בה טורפדו קטלני. לא ברור עדיין אם הספינה ירדה למצולות או שתוכל להמשיך בדרכה, חרף הנזקים.

זה סיפור ההפלגה עד כה: תחילה ניסה מסוק ישראלי להרוג את עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי, מראשי האגף הפוליטי של חמאס. הוא ניצל בנס. מיד לאחר מכן הרגו המסוקים מנהיגים אחרים של חמאס. ברור שהחלה מערכה שיטתית להריגת פעילי הארגון על כל שלוחותיו - הצבאי, המדיני, הסוציאלי, החינוכי והדתי.

מערכה כזאת היא, כמובן, פרי של הכנות ממושכות, על פני שבועות וחודשים. ברור כי תוכננה עוד לפני ועידת-הפסגה בעקבה, אך עוכבה על-ידי שרון כדי לאפשר לנשיא בוש את רגעי-התהילה שלו על חוף הים האדום. מיד אחרי שהנשיא ופמלייתו חזרו הביתה, כשהם זורחים מאושר, הופעלה מכונת המוות.

יש הנחת-יסוד בכל בית-משפט בעולם: אם אדם עושה מעשה שתוצאותיו ודאיות, הרי שהייתה לו הכוונה להשיג תוצאות אלה. זה חל גם על מיבצע זה.

הריגת ראשי-החמאס (יחד עם נשותיהם, ילדיהם ועוברי-אורח מקריים) אמורה הייתה להביא בוודאות לתוצאות הבאות:
(א) פיגועי-נקם של חמאס, קרי: מעשי-התאבדות והרג המוני.
(ב) הפסקת המאמצים של הרשות הפלסטינית להשיג הפסקת-אש של החמאס.
(ג) הריסת מעמדו של אבו-מאזן כבר בראשית דרכו.
(ד) סיכול מפת-הדרכים.
(ה) פיצוי המתנחלים על פירוק כמה מאחזי-דמה.

כל חמש המטרות האלה אכן הושגו. הארץ התמלאה דם ואש, התקשורת בשני הצדדים עסוקה בדיווח על ההלוויות ובהסתה הדדית, המאמצים להשגת ה''הודנה'' הופסקו, שרון קרא לאבו-מאזן ''אפרוח שלא צמחו לו נוצות'', מפת-הדרכים מקרטעת, בוש נזף בשרון ושופך את זעמו בעיקר על החמאס.

סילוק מאחזי-הדמה, שהיה בדיחה מלכתחילה, הופסק. הבניה בהתנחלויות נמשכת במלוא המרץ, וכך גם בניית ''הגדר'', הקובעת גבול חדש עמוק בתוך הגדה. הסגרים והכתרים התהדקו שוב. המצב בשטחים הכבושים חזר לקדמותו, כאילו כל ההצגה בעקבה לא הייתה ולא נבראה.

ההחלטה להרוג את רנתיסי הייתה, על כן, נקודת-הכרעה בתולדות המדינה. והשאלה הראשונה היא: מי קיבל את ההחלטה הזאת?

קל להגיד מי לא קיבל אותה.

לא הממשלה, שהפכה מזמן למקהלה של חנפנים ואומרי-הן. שרון מתייחס אליה בבוז. לא יעלה על דעתו לשאול את פיה.

לא הכנסת, שהגיעה לשפל שלא היה כדוגמתו. יושבים בה עכשיו נציגים גלויים של העולם התחתון, רוצח שביקש (וקיבל) חנינה, וכמה עסקנים שכאילו לוקטו ברחוב. יו''ר הכנסת נחשב לבדרן.

ולא הציבור הרחב, כמובן. כל סקרי-דעת-הקהל מראים שהציבור רצה בהצלחת ''מפת הדרכים''. כולם האמינו ששרון פועל ברצינות למען השלום. גם בשמאל נמצאו פתאים לא-מעטים שקילסו ושיבחו את שרון על כי הפך את עורו. איש לא שאל את הציבור אם הוא רוצה לפתוח במעגל-דמים חדש. אכן, הסקר האחרון מלמד ש67%- מהציבור התנגד להתנקשות ברנתיסי בשעה זו. אבל שרון ידע שהציבור יקבל את הדין וילך אחריו כמו עדר-הכבשים בחווה שלו.

אם כן, מי החליט?

זה לא סוד. הדבר התפרסם ברבים. את ההחלטה קיבלו חמישה גנרלים:
- ראש-הממשלה, אריאל שרון, אלוף בדימוס.
- שר-הביטחון, שאול מופז, רב-אלוף בדימוס.
- הרמטכ''ל, משה יעלון, רב-אלוף.
- ראש המוסד, מאיר דגן, תת-אלוף.
- ראש השב''כ, אבי דיכטר, שדרגתו בשרות מקבילה לזו של רב-אלוף.

חמישייה צבאית זו קובעת עכשיו את גורל המדינה, אולי לדורות, אולי לצמיתות. באמריקה הלטינית היו קוראים לה ''חונטה'' (מועצת-קצינים אחרי הפיכה צבאית).

דיברנו לא אחת על המעמד המיוחד של האלופים - במדים ובלא-מדים - במדינת-ישראל. זהו מעמד שאין לו אח ורע בעולם המערבי. בשום מדינה דמוקרטית אין כיום ראש-ממשלה שהוא גנרל. בשום מדינה דמוקרטית אין שר-ביטחון שהוא חייל מקצועי, ולא כל שכן חייל שלבש מדי-גנרל ממש עד ערב התמנותו. בשום מדינה דמוקרטית אין רמטכ''ל המשתתף בכל ישיבות הממשלה, כשהוא משמש כאוטוריטה אחרונה וסופית בכל ענייני הביטחון (הכוללים בישראל את כל העניינים המדיניים.)

לשלטון הגנרלים יש תשתית רחבה מאוד. גנרל ישראלי משתחרר בגיל צעיר מאוד, לרוב בשנות ה-‏40 הראשונות שלו. אם אינו מצטרף לצמרת של מפלגה (בראש הליכוד, העבודה והמפד''ל עומדים עכשיו גנרלים, ובראש מרצ עומד למעשה קולונל) או הופך לראש-עיר, דואגים חבריו לסדר לו מישרה כמנהל חברה ממשלתית גדולה, אוניברסיטה או שרות ציבורי.

מאות הגנרלים-לשעבר, המאיישים את מרבית עמדות-המפתח בכל מערכות המדינה והחברה, אינם רק חברים הקשורים זה בזה בזיכרונות משותפים. השותפות היא הרבה יותר עמוקה. כי עשרות שנות השרות בצבא-הקבע מעצבות גישה מסוימת לחיים, השקפת-עולם פוליטית, דרכי-מחשבה ואף שפה. בכל שנות המדינה לא היו אלא שלושה-ארבעה חריגים.

לכאורה יש אלופים ''ימניים'' ו''שמאליים''. אבל זו טעות אופטית. הדבר בלט מאוד השבוע: אחרי ההתנקשות בחיי רנתיסי ופיגוע-הנקם של החמאס, הופיעו עשרות אלופים בתקשורת. (גנרל ישראלי, גם אם הוא טיפש מופלג, הופך אוטומטית לפרשן מוסמך בתקשורת.) לשם האיזון הובאו בטלוויזיה אלופי-ימין ואלופי-שמאל, אך ראה זה פלא: כולם אמרו בדיוק את אותו הדבר, עם ואריאציות שוליות, תוך שימוש באותו המינוח.

יותר מאשר בדברי ה''פרשנות'' מצא הדבר ביטוי מבהיל בשתי מילים: ''בן מוות''.

כאילו על פי פקודה, חדרו השבוע שתי מלים אלה לשיח הציבורי, עד שלא היה כמעט גנרל, פוליטיקאי או כתב שלא גילגל אותן על לשונו בהנאה בולטת. מעולם לא נשמע צמד-מלים אלה בתקשורת עד כה. והנה, לפתע פתאום משתמשים בהן כולם. רנתיסי הוא ''בן מוות''. השייח' יסין הוא ''בן מוות''. שאר מנהיגי החמאס הם ''בני מוות''. ואולי גם יאסר ערפאת.

מקור הביטוי בתנ''ך, ספר שמואל ב' (פרק 12). אחרי שדויד המלך עשה מעשה-נבלה נורא וסידר שקצינו הנאמן ביותר, אוריה החיתי, ייהרג בקרב, כדי לקחת לעצמו את אשתו, בת-שבע, ייסר אותו נתן הנביא. הוא סיפר לו את הסיפור על עשיר רשע ששחט את כיבשתו היחידה של איש עני. דויד הנסער אמר לנביא: ''חי ה' כי בן-מוות האיש העושה זאת! ...ויאמר נתן אל דויד: אתה האיש!''

כלומר, הדברים נאמרו במקור דווקא על גדול מנהיגי ישראל, שעשה מעשה נבלה. עכשיו משתמשים בהם מנהיגי ישראל נגד יריביהם.

אך לא זה העיקר. העיקר הוא שראש-הממשלה וקומץ הגנרלים שלו מכתיבים שתי מלים, וכל עם ישראל חוזר עליהן כמו להקה ענקית של תוכים, ללא ערעור, ללא הרהור. זה די מבהיל כשלעצמו, אבל כאשר שתי מלים אלה מסמלות הכרעה לאומית הרת-אסון, וכל הציבור מקבל אותה ללא מחשבה ודיון, זה מבהיל עוד יותר.

לא ברור עדיין אם הצליח שרון להטביע את ספינת יוזמת-השלום. יתכן שהנשיא בוש יגלה בכל זאת נחישות ויציל את היוזמה, שבה השקיע את יוקרתו האישית. אך בינתיים נמשך מחול-המוות, והרבה דם זורם - פשוטו כמשמעו - ברחובות ישראל ופלסטין.

הצגת המאמר בלבד

רצונך בשלום - היכון למלחמה!

מילשטיין א. (שבת, 14/06/2003 שעה 16:26)