לאחר שבועות רבים של שקט יחסי - שב הטרור אל לב ירושלים.
להגיד ''עינינו יבשו מדמעות'' - זוהי הסתכנות בנפילה למלכודת של ''לשוננו יבשה ממטאפורות''.
קשה אפילו להתחיל לתאר את גודל הזוועה, מחריד להתחיל לתאר - מכיוון שברגע שמתחילים - אין לדעת היכן מסיימים. בבת-אחת עלול להתפרץ מעיין קטלני של רגשות, שביכולתו לערער את היציבות הנפשית.
שוב חוזר הפחד להלך ברחובות, לנסוע באוטובוס, לקנות בשוק. שוב חוזרת תחושת חוסר-האונים אל מול הטרור הנורא.
ויחד עם זאת - צפות ועולות שוב השאלות הרגילות: מה יהיה? הלנצח תאכל חרב? מה כבר לא ניסינו? ועוד.
א) מה יהיה?
יהיה רע. יהיה רע מאוד. הלחץ העצמי בתחפושת של לחץ אמריקני יימשך; המשא-ומתן יימשך; ההקלות והויתורים והעקירות יימשכו; הטרור יילך ויגבר - ויהודים יירצחו בעשרות ובמאות. שוב נחזה בשרי ממשלה הבזים למתים ובזים לחיים המבכים אותם; המבטלים כעפרא דארעא כל הסתייגות מדרך האסון בנחרות-בוז בנוסח: ''איש לא ילמד אותי''; ''מה האלטרנטיבה''; ''קרבנות השלום''; חייבים להשיג הסדר''; ''החמאס היהודי'' ועוד.
יהיה רע מאוד.
אבל בסופו של דבר - מוכים וחבולים, ובעיקר מתים - נתעשת.
נשלם מחיר גבוה ויקר מפז - ויהיה רע מאוד.
אבל לאחר מכן -
יהיה פחות גרוע.
ב) הלנצח תאכל חרב?
קודם כל - כן. לנצח תאכל חרב. כי אם חרבנו לא תאכל את אויבינו - חרב אויבינו תאכל אותנו. זאת הנחת היסוד שעל פיה עלינו לפעול.
עם זאת - על-מנת לנחם את מי שנבהל מן ההכרזה שלעיל, ניתן לומר שני דברים:
- ייתכן שבעתיד ייווצר מצב (אם כי אינני רואה אותו) - שבו תפסיק לאכול החרב. אף פעם אין לחסום את התודעה בפני הפתעות חיוביות. אלא שאל לנו לשעבד את התושע למרדף מלאכותי אחרי ''הפתעות'' שכאלה.
- ניתן לצמצם את הטרור ואת החרב למינימום האפשרי - על-מנת שניתן יהיה לחיות כבני אדם וכבני חורין. ישנן מדינות רבות בעולם הסובלות מטרור ברמה נמוכה - ובכל זאת חיות מצויין. שתי דוגמאות לכך הן ספרד עם הטרור הבאסקי וצרפת עם הטרור הקורסיקני.
ג) מה כבר לא ניסינו?
שאלה מאוד מוזרה. צריך להגיד ההיפך: מה כן ניסינו?
- גירוש.
כלי מרכזי במאבק בטרור הוא נשק הגירוש: כל מי שמעורב ישירות ועקיפות בטרור - יגורש. מחבלים; מסיתים; מממנים; סייענים; כל מי שמעורב.
- ענישה קולקטיבית.
אמנם קיימת מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית - ובעיקר סגרים ועוצרים. אך צעדים אלה ננקטים רק כדרך אגב - מטעמי ביטחון - ולא כמדיניות מכוונת. כל מי שמעורב בטרור - לא רק הוא יגורש - אלא כל החמולה. לאחר שיתעופפו מכאן 10 חמולות בתוך שבוע אחד - מובטחני שנתחיל להרגיש בהבדל.
- חיסול ראשי הטרור / עונש מוות
אין ספק שיש להילחם ב''חיילים'' ובדגי-הרקק של הטרור - אך גם בראשיו. את ראשי הטרור יש או לחסל או ללכוד, לשפוט ולהוציא להורג.
מעבר לתועלת המבצעית שבעירעור אירגון הטרור - ישנו מסר מוסרי ממדרגה ראשונה: מי שגודע את ידינו - ידיו תיגדענה; ומי שמחליט לעמוד בצמרת אירגון טרור - מתחייב בנפשו.
כמו-כן, כל מחבל שמורשע ברצח - ייתלה. חד וחלק. גם כאן ישנה אמירה מוסרית חיונית: מי שרצח בכוונה תחילה - איננו ראוי לחיים.
- יוזמה והתקפיות.
הגישה המתגוננת, המתמצית בעיקר בזעקת ''גדר ההפרדה'' - היא אם כל חטאת. מי שבורח מן הטרור - הטרור רודף אחריו. יש לרדוף אחרי מפקדי ופעילי הטרור - בכל מקום שבו הם נמצאים, אם זה טייבה, רמאללה, מאוריטניה או פאריז; יש לגרום לפעילי הטרור לחוש - שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ושהם כל הזמן על הכוונת.
אחרי ככלות הכל - יש רק 24 שעות ביממה, ואם מארגני ופעילי הטרור יהיו עסוקים 20 שעות מתוכן בהסתתרות ובהתחמקות - הם יוכלו לתכנן ולבצע הרבה פחות פיגועים.
הרבה פחות מאשר במצב הפוך - שבו יש להם 20 שעות בטוחות ביממה.
- המעטפת המדינית.
יש לברר היטב מהי מטרת הטרוריסטים - ולא להתבלבל עם מהי מטרתנו וכיצד נוח לנו לפרש את מטרת הטרוריסטים. בדרך כלל המטרה גלויה ומוצהרת, ובכל מקרה איננה קשה לגילוי.
יש לגרום לפגיעה קשה ככל שניתן במטרת הטרוריסטים - ולגבות מחיר כבד ככל שניתן על כל פיגוע. אם הטרוריסטים מעוניינים להפחיד את ישראל ולעודד נסיגה - יש לספח שטחים להעמיק את האחיזה בשטחים הקיימים. הטרור איננו נובע מייאוש - אלא מתקוה. מתקוה להשיג יעדים מדיניים באמצעות אלימות והטלת אימה. ככל שהטרור יגרום להרחקת היעדים המדיניים - כך הוא ייחלש ותיחלש המוטיבציה המניעה אותו.
- הסרת מגבלות.
על מדינת ישראל להתנהג כמו ''מג'נון'' - ''מטורף'' - בלשון אויבינו הנתעבים. דהיינו: להביא לידי מצב שבו אף גורם לא יוכל לחזות מראש את תגובותיה של ישראל. במשך שנים רבות היה ניתן לחזות את התגובות: גינוי; הפגזת בניין ריק או איזו פשיטה מוגבלת, וזהו, פחות או יותר.
אנו צריכים ליצור מצב שבו הן האוכלוסיה המקומית בכל אתר ואתר, והן המדינות המארחות - יחששו כל כך מתגובותיה של ישראל - עד כי הם יעדיפו למשוך ידיהן מן הטרור - ובלבד שלא לסבול מ''שיגיונות הציונים''. כך היה למשל המקרה עם ירדן ב- 1970 - שהחליטה שנמאס לה הן מפעולות התגמול ה''מג'נוניות'' של צה''ל והן מהחתרנות האש''פית; וכן עם טוניס - שהחליטה לגרש משם את יאסר ערפאת ומטה אש''ף (כן כן, ערב הסכם ספטמבר השחור) - מכיוון שחששה מפני פעולות תגמול ישראליות (שהבולטת והצורבת שבהן היתה חיסול אבו-ג'יהאד).
במה זה יכול להתבטא?
למשל - אחרי ירי טילי קסאם - ניתוק החשמל לעזה למשך חודש; למשל - עקב פיגוע טרור בשומרון - סיפוח אריאל וסביבתה, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה.
ברור, עם זאת, שלא נלך להטמין מכוניות תופת במרכז ח'אן-יונס, או להפגיז ללא-אבחנה את שכם. אבל אנחנו חייבים להיות - בגבולות המוסר שנתווה לעצמנו - בלתי צפויים, הזויים, משוגעים וגחמניים.
- תעמולה ולוחמה פסיכולוגית.
על החיזבאללה אפשר להגיד מה שרוצים. חוץ מדבר אחד: הם לא מטומטמים, הפושעים המתועבים הללו. לפני מנוסת צה''ל מלבנון - פה ושם הראה לנו אהוד יערי שהחיזבאללה מכין סרטי תעמולה בעברית - על-מנת להפחיד את חיילי צה''ל ולזרוע בהם דמורליזציה. האויב מכיר היטב בצורך לתקוף אותנו גם במישור הפסיכולוגי: מ''קול דמשק'' והחדשות בעברית בטלויזיה של ירדן (''כוחות הכיווש הישראלייים''...) ועד לאיומי הטלויזיה של נסראללה בעברית צחה: ''ברק, ספור את חייליך כל שבת בבוקר''... אותו הדבר תקף גם לגבי רדיו הבי-בי-סי ו''קול אמריקה החופשית'' (או משהו כזה) ששידרו לגוש הסובייטי.
עלינו לייסד עיתונים בערבית; לכוון שידורים בערבית ברדיו ובטלויזיה, ולתקוף במה שרק אפשר: החל מפרשנות הקוראן בדרך שתערער את צדקת המאבק ביהודים - ועד לתעמולה מודרנית פשוטה בדבר השחיתות והרשעות של כל המשטרים הערביים.
ובמחשבה שניה - אולי הסעיף האחרון מיותר... ראשית כל עלינו לשכנע - בעברית - את עצמנו בצדקת דרכנו...
יהי זכר הנטבחים ברוך.
שובו של הפחד
