פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
לא, מר ריבלין: רקוויאם לכנסת
יוסי גורביץ (שבת, 24/05/2003 שעה 12:13)


לא, מר ריבלין: רקוויאם לכנסת


יוסי גורביץ




יש משהו מוזר בטקסי יום העצמאות, שראוי לתהות על מקורו. במהלך תחליף המצעד (''טקס החלפת הדגלים''), שבא מיד לאחר טקס הדלקת המשואות, חולפות יחידות צה''ל ומצדיעות. הן מצדיעות לא לראש הממשלה, לרמטכ''ל או לקצין בכיר אחר, אלא ליושב ראש הכנסת - המייצג העליון של הזרוע האזרחית. פעם אחת בשנה, באמצע טקס מיליטריסטי לעילא, מכפיף הצבא את ראשו בפני הזרוע האזרחית, בפני הכנסת.

לא תמיד נתפסה הכנסת כך. ראשיתה, כידוע, בפוטש: הכנסת הראשונה לא היתה אמורה להיות כנסת: היא היתה אמורה, על פי הדגם האמריקני, להיות אסיפה לכתיבת חוקה. אלא שהאסיפה הודיעה על אי כתיבת החוקה והכריזה על עצמה כעל הכנסת הראשונה. אחד הצירים, הלל קוק איש ''חירות'', הכריז במפורש שמדובר בפוטש, והתפטר. מעטים שמו לכך לב.

ימיה הראשונים של הכנסת היו ימי הזוהר שלה, והם עוצבו על ידי אנשי ''חירות'', מנחם בגין ויוחנן באדר בראשם. הימים היו ימי שלטון האופל של מפא''י: מתנגדי שלטון הוכו על ידי חיילים שקיבלו חופשה מיוחדת לצורך כך; את שביתת הימאים שברו על ידי הוצאת צווי מילואים לראשי השובתים; אנשים שדרשו רפורמות נרדפו על ידי השלטון; שירות הבטחון הכללי נתפס כזרוע מפלגתית והאזין - יש אומרים דרך קבע - לדיונים שנערכו במפלגות אחרות; כדי לשבור את העיתון המתנגד היחיד לשלטון הקים השב''כ עיתון מתחרה משלו; צרכי הבטחון הוכפפו לצרכי המפלגה (למשל, עריכת ניסויי טילים ערב בחירות); צורך עיקרי לקבלת מקום עבודה היה כרטיס חבר במפלגה הנכונה, דבר שהיה הכרחי גם לקבלת דרגת אלוף עד תאריך מאוחר מאד. הציבור הערבי היה נתון בכלל תחת שלטון צבאי. הכנסת היתה מקום מפלטם האחרון של אלו שהודרו מן המרחב הציבורי.

בן גוריון דיבר נגד ''חירות ומק''י'', ואכן שתי מפלגות אלה היוו את האופוזיציה העיקרית לשלטון. שתיהן חברו יחד לביטול הממשל הצבאי - דבר מדהים, כשזוכרים מי הם יורשי ''חירות'' של היום.

''חירות'' נתפסה בעיני הציבור הרחב כמפלגה פאשיסטית, כמעט נאצית: בן גוריון כינה את בגין ''היטלר קטן'', וחזה ש''יתפוס השלטון וידכא מעמד הפועלים.'' בזאת השליכו על יריביהם את דמות עצמם: ישראל הקטנה, ישראל שלפני 1967, ישראל שכל כך מתגעגעים אליה, היתה מדינה כמעט-פאשיסטית בדגם הסוציאליסטי. מדינה של מפלגה אחת, ורוב ימיה של מנהיג אחד.

אלא ש''חירות'' שאבה את רוב השראתה מן המפלגות הליברליות-לאומיות של מרכז אירופה בין המלחמות, והיה לה יתרון ענק עליהן: היא ידעה, מן הנסיון ההסטורי, כמה קל למפלגות הללו לסטות לעבר הפאשיזם, להתמסר לו. ''חירות'' היתה מפלגה ליברלית קלאסית, והשתלבותה עם ''הציונים הכלליים'' ו''הליברלים'' במסגרת גח''ל ואחר כך ''הליכוד'' היתה טבעית.

המוסד היחיד שהאפרטצ'יקים של מפא''י לא העזו לגעת בו היה הכנסת. הכנסת, אחרי הכל, היתה המוסד הדמוקרטי כמעט היחיד שנבנה כאן, ופגיעה בו היתה מותירה את ישראל כמדינה דמוית אלבניה. באיטיות ובסבלנות בנו אנשי ''חירות'' ומק''י, באמצעות הכנסת, את הדמוקרטיה הישראלית. הם הציקו לשלטון בהצעות לסדר, בהצעות אי אמון, בדיונים בנושאים שהשלטון לא רצה לדון בהם.

בנצלו את החסיון שהוענק לו - ושבדיוק לשם כך הוענק - חשף תופיק טובי, מעל במת הכנסת ואל תוך הפרוטוקול, את מעשה הטבח הנורא בכפר קאסם, שהממשלה ניסתה להשתיק. היו נסיונות למחוק את דבריו מהפרוטוקול; ללא הועיל. הצעות האמון של אותם ימים היו מלאכת מחשבת של טיעון ועובדה, רטוריקה ששוב איננו רואים כמוה. ועל כך שלשלטון לא היתה תשובה של ממש להצעות אי האמון (שכוחן היה שהיו מעטות והוגשו במשורה; הצעת אי אמון, במונחי אותם ימים, היתה ''אירוע'') תעיד העובדה שבן גוריון מצא את ''הטריק'': במקום לענות להצעת אי האמון היה שב ומדבר על ה''תותח הקדוש'', התותח שהטביע את ''אלטלנה'', מה שהיה מקפיץ את באדר ובגין (''האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר'', בלשונו של הטיראן משדה בוקר) - והצעת אי האמון המנומקת כל כך היתה נשכחת בסער הויכוחים על הימים ההם; ואם היה חבר כנסת משורות מפא''י שמצפונו אמר לו להצביע עם האמת, הרי שהויכוחים האלה החזירוהו מיד לשורות מפלגתו.

ואף על פי כן, היתה הכנסת המוסד הדמוקרטי היחיד בישראל. האנשים שנבחרו לעמוד בראשה היו מטובי המחוקקים והרטוריקנים הישראליים: מקדיש לוז ועד שבח וויס, היו אלה אנשים משכמם ומעלה. אפילו דב שילנסקי, שכתם מכוער נצמד אליו בדמות נסיונו לפוצץ את משרד החוץ הישראלי בעת הפולמוס המר על השילומים, היה ענק בהשוואה לאברהם בורג, האיש שכוחו באי קיומו, ולעסקן הכדורגל הירושלמי העומד כעת בראשה.

והנה, אותו עסקן כדורגל (וכדי שלא אהיה כזקן הנתעב משדה בוקר, אקרא לו בשמו: ראובן ריבלין) יצא בשבוע שעבר בהתקפה חריפה על בית המשפט. על רוב דברי הבלע שאמר לא אגיב, כי הבלותם ובורותם מוכרת לכל מי שאינו בור בעצמו (הכנסת עצמה נתנה לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד). אבל על דבר אחד יש להגיב.

אמר יורשו של מנחם סבידור כי ''בית המשפט העליון משניא את הכנסת על הציבור.''

לא, מר ריבלין. הכנסת היא זו המשניאה עצמה על הציבור.

הכנסת היא זו שהפכה את עצמה לחוכא ואיטלולא, כאשר חבריה הלעיגו על המוסד החשוב ביותר שיש לה: מוסד הצעת אי האמון. בימי בגין ובאדר, הצעת אי אמון היתה דבר נדיר; משניצח רבין בבחירות 1992, הגישו הליכוד והמפלגות הלאומניות האחרות יותר מהצעת אמון בשבוע, הצעות שנפלו אחת לאחר השניה, והפכו את הצעות אי האמון לדבר מפוהק, שכמעט אין מדווחים עליו.

גרוע מכך, הכנסת הניחה לעצמה להפוך לבלתי רלוונטית: היא הניחה לשרים לא לענות על שאילתות, ולא הדיחה אותם; היא הניחה למלחמה אכזרית להתנהל במשך כמעט שלש שנים מבלי לדרוש מן הממשלה להסביר את מדיניותה, ומשכה ידיה מניהול המדינה. היא הניחה למשרד האוצר להגניב בדלת האחורית את ''חוק ההסדרים'', המעקר את החקיקה החברתית של חברי הכנסת.

לא, מר ריבלין, חברי הכנסת הם אלו המשניאים עצמם על הציבור.

כאשר חבר כנסת מסוים, שלימים יהיה יו''ר הכנסת, אומר בעת העברת חוק משפחות ''ברוכות ילדים'', כי הוא מתנגד לחוק וכי מדובר בחוק רע, אבל הוא יעביר אותו, כי ''אין לנו שלטון בלי החרדים'', הוא משניא את הכנסת על הציבור. כאשר שרים מצביעים כנגד הממשלה בה הם חברים, ואינם מודחים על ידי ראש הממשלה, הופכת הכנסת לנלעגת בעיני הציבור. כאשר ''שריך נואפים וחברי גנבים'', כאשר למעלה מ-‏10% מחברי הכנסת נחקרים או נאשמים בפלילים, הכנסת נתעבת בעיני הציבור. כאשר חברי הכנסת הם בובות של משפחות הימורים וחברי ''הקבוצה הירושלמית'', כאשר דמות מרכזית בפשע המאורגן מריצה מועמדים לסיעה הגדולה ביותר בכנסת, נמאסת הכנסת בעיני הציבור. כאשר חברי הכנסת מתנהגים כחברי גילדה, ומניחים לחסינות שלהם - שמטרתה למנוע את רדיפתם על ידי השלטון - לחפות על מעשי פשע וקניית שלטון בכסף, נבזית הכנסת בעיני הציבור. כאשר חברי כנסת יוצאים כנגד זכותם הדמוקרטית של חברי כנסת להצביע, בטענה ש''צריך הכרעה יהודית'', הם מערערים את סמכות הכנסת הן בעיני המיעוט (החש שלנציגותו בכנסת אין כל השפעה, ועל כן חש שלמאבק בכלים לגיטימיים אין סיכוי) והן בעיני הרוב (שלא מבין מדוע מניחים למיעוט זכויות כלשהן). כאשר מדברים על חברי כנסת ש''קיבלו מיצובישי וג'וב'', משניאים את הדמוקרטיה בעיני הציבור (במיוחד כשלא מדברים על העריקות מן המפלגה האחרת).

בגין הצליח לבנות מסד אחד של הדמוקרטיה הישראלית, אבל העמוד הזה נשען על כרעי תרנגולת: הציבור הישראלי חסר הכרה דמוקרטית. הוא גזעני ושונא זרים ברובו המכריע, פרי מאות שנים של שנאת זרים תורשתית ומלחמה פראית שסופה מי ישורנה. הכנסת היתה צריכה להיות, ובחזונו של בגין אכן היתה, עמוד האש ההולך לפני המחנה לארץ בה ''יחיו באושר בן ערב, בן נצרת, ובני.''

בכך לא הצליחה, ותעיד התפטרותו מן הכנסת של בנימין בגין, שאמר בגילוי לב שכבר אין תומכים למטרה שהוא מייצג. הטוב בפרלמנטרים שלנו נטש, מפני שחש שהציבור שתמך בו היה נכון לתמוך בארץ ישראל השלמה, אך לא בדמוקרטיה. לא בלתי ראוי להזכיר שבגין האב סירב להניח לשב''כ לענות עצורים, ושבגין הבן התנגד בתוקף לנסיון לחוקק חוק האוסר על מכירת קרקע לערבים.

החברה הישראלית איננה דמוקרטית ומכילה יסודות אנטי דמוקרטיים חזקים. הכנסת יכלה להיות כוח נגדי, אך היא בחרה להפוך לאוסף גבאים מזרח אירופי.

לא, מר ריבלין, בית המשפט אינו אשם בשנאת הציבור לכנסת. חברי הכנסת עצמם אשמים בכך. בית המשפט אינו אלא השריד האחרון לדמוקרטיה בישראל, ועל כן הוא סופג אש כבדה כל כך מחברי הכנסת, שרבים מהם אנטי-דמוקרטים. תחת שם הקוד ''בית משפט לחוקה'', מנסה הכנסת לעשות פוטש נוסף: הראשון מנע את כתיבת החוקה, השני יחסל את הזכויות הדמוקרטיות שהקנו חוקי היסוד.

לא, מר ריבלין. לא בית המשפט אשם בהפיכה. אתה וחבריך הם החותרים לכך.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  חוקה  (איציק - רון)
  לא הכל שחור..נכון ש..מפא''י לאחר שכנראה היתה  (טרה 21) (2 תגובות בפתיל)
  קצת מוזר לקרוא דברי הלל ושבח כאלה  (ישראל בר-ניר) (2 תגובות בפתיל)
  שתי הצעות חוק של ריבלין ראויות לאיזכור  (יהונתן) (3 תגובות בפתיל)
  כנסת ישראל וביהמ'ש העליון הם  (אודי)
  סכנת ההפיכה השיפוטית [* עודכן]  (ראובן ריבלין) (8 תגובות בפתיל)
  מר גורביץ פותח בהלל ושבח לחרות ומק''י ומקנח בקילוס  (ישראלי פזיז)
  הפרדת רשויות חיה ונושמת המעשה הדמוקרטי במיטבו  (אביאסף סגל) (5 תגובות בפתיל)
  סוף סוף מישהו שם את הקלפים על השולחן  (נמרוד ברנע1) (13 תגובות בפתיל)
  לרוב אני מסכים.  (אלברט חומסקי) (3 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי