פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_1351

מה שח לנו הפסח
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום רביעי, 16/04/2003 שעה 0:23)


מה שח לנו הפסח

נסים ישעיהו




בתורה, החג הזה מכונה 'חג המצות' והוא חל בט''ו לחודש ניסן; פסח, זה הקרבן שמקריבים בערב החג, בי''ד לחודש, ואוכלים בליל החג. וכך הם מוגדרים בתורה:
(ויקרא כ''ג) [ד] אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם בְּמוֹעֲדָם: [ה] בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':
(רש''י): פסח לה'. הקרבת קרבן ששמו פסח:
[ו] וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תּאכֵלוּ:
כלומר, פסח וחג המצות הם שני עניינים הבאים בסמיכות אבל אינם עניין אחד. עובדה שאנחנו חוגגים את חג המצות (אמנם בשם חג הפסח) למרות שאין מקריבים פסח.

בכללות, הקרבנות נחלקים לקרבנות ציבור ולקרבנות יחיד; פסח הוא קרבן חריג בכמה בחינות וננסה לעמוד על כמה ממאפייניו כדי להבין במה זכה הקרבן הזה ששמו יושאל לחג הסמוך אליו וגם כדי ללמוד משהו אקטואלי.

קרבנות, כפי שלמדנו כבר, באים לכפרה אלא אם כן מדובר בקרבן שמישהו התנדב להביא; על מה מכפר קרבן פסח?
(רבנו בחיי): וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים,
אז מה, בגלל עבודה זרה שעבדו במצרים מקריבים מאז בכל שנה? (גם אם, טכנית, לא מקריבים מסיבה זו או אחרת, הציווי הרי קיים ובליל הסדר אוכלים את האפיקומן כזכר לקרבן הפסח.)
(רבנו בחיי): כמו שאמרו רז''ל לענין חמץ ומצה בפסח, צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו ''לא תאכל עליו חמץ'' לענין קרבן פסח, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין:


גשמיות המסמלת רוחניות

מעניין, מה שאומר לנו רבנו בחיי זה שקרבן הפסח נועד לכפר על עבודה זרה שנקראת חמץ; ובעל פירוש 'אור החיים' בהסבירו את סמיכות הציווי על חג המצות לחטא העגל (שמות לד) מצטט מן הזוהר את ההסבר הבא: 'כי החמץ הוא בחינת אל אחר'.

מוסיף בעל 'אור החיים' ומסביר כי מכיוון שהנטיה לכיוון עבודה זרה הנה טבעית בנפש האדם וכבר נכשלו בה בעשותם עגל, על כן באו – מיד, בסמוך לאחר הכישלון – ציוויים על חג הפסח (ומועדים אחרים) כתרופת חיסון נגד הנטיה הטבעית לעבודה זרה.

אם נערוך סיכום ביניים, הרי שקרבן הפסח בא לכפר על עבודה זרה, לא זו שעבדו במצרים אלא זו שנכשלים בה כיום; ואת זו (העבודה הזרה) מסמל החמץ.

עיקרו של החמץ הוא השׂאור ואותו אוסרת התורה (ויקרא ב, יא) בפירוש ביחד עם הדבש; השאור (שמרים) מתפיח את הבצק ובכך מסמל את תפיחת האגו; דבש מסמל את התענוגות הגשמיים ושניהם אסורים להצטרף לקרבן כי הם מסמלים את רדיפת האדם אחר סיפוקו העצמי.

התוצאה של רדיפה כזו הנה היפרדות מהקדושה שהיא הקשר עם הבורא יתברך, שהרי קשר זה מחייב שהאדם ישקול ויבחר בכל מקרה על פי רצון ה' וזה לא בהכרח תואם את נטיותיו הטבעיות.

ברור לחלוטין כי הרדיפה אחר סיפוקים הנה מאפיין של האנוכיות האנושית; האדם לעצמו; בדרך כלל זה גם מעיד על ליקוי נפשי ברמה ניכרת עד כדי חוסר התחשבות בזולת ולעתים אפילו פגיעה מכוונת בו אם זה רק יכול להועיל לפוגע, לדעתו.

כיצד אמור קרבן הפסח להתמודד עם תופעה זו? מה מיוחד בו יותר מכל הקרבנות שדווקא הוא מסוגל לפעול באדם שינוי חיובי כל כך מבלי שהאדם, מצד עצמו יתעורר לכך?

גם קרבנות אחרים אמורים לפעול שינוי כזה אבל בהם התנאי הוא שתהיה התעוררות ורצון מפורש של האדם לתיקון זה.

סגולת הביחד

נעקוב אחר המצוות הייחודיות לקרבן הפסח וננסה להבין במה כוחו גדול.

ברשימות לפרשות ויקרא ו-צו ראינו כי יש קרבנות שאינם נאכלים, יש שנאכלים לכהנים בלבד ויש ששותפים בהם הבעלים עם הכהנים ויכולים להזמין לסעודה כל אדם. כל הזבחים הנאכלים, נאכלים ביום ובלילה עד חצות או לשני ימים והלילה שביניהם.

הנה מה שאומרת המשנה על קרבן פסח:
(זבחים ה משנה ח): הַפֶּסַח, אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.
תיכף ננסה לברר מה זה אומר בעבודה בנפש, אבל לפני כן עוד פרט חשוב:
(רמב''ם, הלכות קרבן פסח, א, ה): השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו, לוקה; שנאמר '':לא תזבח על חמץ דם זבחי'' שלא יזבח הפסח והחמץ קיים.
החמץ, כאמור, מסמל את האגו ששורשו באנוכיות הטבעית לאדם; קרבן הפסח, כל עניינו הוא לבטל את האנוכיות ולהכפיף את האדם למסגרת חברתית על פי הכללים שקבע הבורא יתברך בתורה; על כן אסור באיסור חמור שיימצא ברשותו חמץ בעת שמקריב את הפסח כי יש בזה סתירה פנימית.

ביום, בדרך כלל, האדם עסוק בענייניו ואין לו זמן להרהורים פילוסופיים; הוא עסוק ולא כל כך מרגיש את עצמו; בלילה הסיפור שונה; אז יוצאים (או לא יוצאים) לבלות והאדם חווה, את עצמו ואת הנאותיו; (אולי לכן אצל חולים מתגברים הכאבים בשעות הלילה). את הפסח צריכים לאכול דווקא בלילה ודוקא (למנויו -) בחבורה שנקבעה מראש, כך החוויות האישיות מתעמעמות וחוויית הביחד משתלטת.

את השה שהוקרב מכשירים לאכילה דווקא באש פתוחה; שנראה בעיניים איך שורפים את האגו; לא נותנים לנו הזדמנות להתעלם מתהליך הבישול; לא מסתירים את הבשר בתוך הסיר.

על מה משוחחים בפסח

בשתי השבתות שלפני פסח קראנו בתורה את הפרשות 'תזריע ו-'מצורע' אשר עניינן בפנימיות, כפי שראינו ברשימות הקודמות, הוא היציאה מגלות לגאולה; זהו גם עניינו של קרבן פסח עם כל הסדרים המיחדים הנלווים אליו: שיחרור האדם מכבלי השיעבוד לרדיפה אחר סיפוק ה-'אני' ויציאתו לחרות במודעות של אחדות ישראל.

את בשר קרבן הפסח אוכלים 'על השובע', לקינוח סעודה; (בימינו, האפיקומן משמש לתכלית זו) האדם עלול להפיק סיפוק אישי מקרבן הפסח, מכך שהצליח להתגבר על נטיותיו האנוכיות, ולאכול את בשר הקרבן בתאבון רב; אומרים לו: הירגע, את הפעולה החיובית שעשית עליך לעכל ולהפנים במתינות, על השובע.

בימינו, ליל הסדר יותר מכל חג אחר, הוא חגיגה של אחדות ישראל; אין עוד חג בו, באופן עקבי, מתכנסת יחד המשפחה המורחבת למטרה משותפת שאינה אינטרס של משתתף זה או אחר. עובדה זו הנה, בין במודע ובין שלא במודע, השתקפות של הנאמר לעיל.

ההגדה שקוראים בליל הסדר כוללת שאלות (של הילדים) ותשובות שתועלתן ברורה ביצירת אחדות בין המסובים; אל השולחן אנו מזמינים את כל מי שרעב או שזקוק לחברה של בני אדם; מסובים יחד ארבעת הבנים – חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול – והם כולם שווים, פנים אל פנים; כלומר, פנימיות אל פנימיות.

כי בפנימיות כולנו כלולים בהגדרה ''בנים אתם לה' אלוקיכם'' וסביב שולחן הסדר זה מתבטא באופן הכי מוחשי.

ליל הסדר שעניינו חירות, מחייב באופן מוחלט שמירת המסגרת: ''כל בן נכר לא יאכל בו''. יותר מזה, לא ניתן לעבור מחבורה אחת לחבורה אחרת לאכול איתם מקרבן הפסח; חייבים לתאם זאת מראש. ללמדנו כי החרות האמיתית אינה הפקרות ח''ו; חרות אמיתית היא שמירה קפדנית על המסגרת שהתורה קבעה מתוך מודעות מלאה לנוכחות ה' בכל מקום וזמן.

וכשם שגאל את אבותינו ממצרים בתהליך שנמשך זמן קצר, כך יגאל אותנו מיד ממש.

ושיהיה לכולנו חג כשר ושמח וגאולה אמיתית ושלמה מיד ממש.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.