שאלה זו נשאלת במקומות שונים ולאחרונה עלתה גם בפא''צ.
התשובה הנכונה לשאלה זו היא שאין מגזר כזה בחברה הישראלית ''מתנחלים'' וממילא אי אפשר לדבר על תרומתו.
כדי להבהיר זאת אסביר מי הם ''המתנחלים''.
באזורים שנכבשו (אין שום פסול במילה הזו, חז''ל השתמשו בה רבות ואיננה נושאת שום הקשר של גנאי) אחרי מלחמת ששת הימים גרים כיום כחצי מליון יהודים בתפרוסת הבאה.
מאתים אלף בערך בשכונות ירושלים.
עשרים אלף בערך ברמת הגולן.
שני אזורים אלו שונים מהאחרים בכך שסופחו רשמית לישראל והוחל עליהם החוק הישראלי. אבל מבחינת הערבים, יתר אומות העולם וגם השמאל הישראלי והימין הישראלי דינם כמו יתר האזורים שלא סופחו. יש רק מספר קטן מאוד של אנשים בישראל שמייחס חשיבות לעניין הזה.
ביהודה ושומרון גרים כיום כמאתיים וחמישים אלף יהודים.
ברצועת עזה כחמשת אלפים.
בשכונות ירושלים ובאזורים שסביבן גר הישראלי הממוצע. יותר מזה: חוט השדרה של המעמד הבינוני שאינו חרדי גר כיום בשכונות אלו.
רמות אשכול, ארמון הנציב, פסגת זאב, נוה יעקוב, הגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, ועוד. מעלה אדומים, בת שלושים אלף התושבים, גבעת זאב, בת עשרת אלפים התושבים, ועוד כמה ישובים קטנים במרחב אינם אלא המשך של שכונות אלו. סך הכול גרים במרחב שנהוג לכנותו 'עוטף ירושלים' כשלוש מאות אלף יהודים.
אזור נוסף בעל אותם מאפיינים הינו מערב השומרון.
לאורך כביש חוצה שומרון (שהוא המשך של כביש רוחב מספר חמש) עד העיר אריאל, בת עשרים אלף התושבים, גר הישראלי הממוצע. זהו הרובע הצפון מזרחי של גוש דן כביטויו המוצלח של מירון בנבנישתי. באזור זה גרים כחמישים אלף תושבים.
יחד מהווים אזורים אלו כחמישה עשר אחוזים משטח יהודה ושומרון, אבל יושבים בהם כשלוש מאות אלף, שהם למעלה משני שליש של היהודים הגרים באזור.
כמו כן ישנם ישובים שנועדו להרחיב את אזור ירושלים. הישוב החילוני הר אדר באזור פרוזדור ירושלים, בית חורון ומעלה חורון במובלעת לטרון, שבה עובר כביש מספר 1, עורק התחבורה החשוב ביותר של מדינת ישראל.
לזה צריך לצרף את הערים החרדיות שהן מגזר נפרד - ביתר, קרית ספר ומודעין עילית. כולן קרובות מאוד למה שהיה הקו הירוק.
בסך הכול חיים ביהודה ושומרון כחמישים אלף חרדים, מחציתם - עשרים וחמישה אלף - בביתר.
לאור ההסבר שלעיל לובשת תוכנית אהוד ברק משמעות.
ברק רצה להסכים על גבול אתני עם מדינה פלשתינאית.
כלומר, לספח לישראל את עוטף ירושלים ואת מובלעת לטרון-הר אדר ואת מערב השומרון, יחד עם שלוש הערים החרדיות. בסך הכול גרים באזורים אלו כשלוש מאות וחמישים אלף יהודים מתוך סך הכול כולל של ארבע מאות וחמשים אלף - כלומר בערך שבעים וחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה - לזה הוא קרא רוב המתנחלים אבל לא רוב ההתנחלויות. מבחינת שטח האזור מהווה כעשרים אחוז בערך מכלל שטחי יש''ע.
בתמורה הוא רצה לתת את השכונות הערביות של ירושלים וכן רצועת ישובים ערביים ישראליים מצידו המערבי של הקו הירוק. כך שהערבים יקבלו כתמורה לסיפוח שטח הזהה בגודלו לשטח שסופח. כמו כן מדינת ישראל תספח כשלוש מאות וחמישים אלף יהודים ותיפטר משלוש מאות אלף ערבים. כמאה וחמשים אלף בירושלים ועוד כמאה וחמשים אלף באזור אום אל פאחם וכד'.
כדאי להוסיף שהאזור ההוא עבר לידינו משלטון ירדן לפי בקשתנו בהסכמי שביתת הנשק. נראה שזה היה מקח טעות. כל מי שעוקב אחרי הגילויים הבלתי פוסקים של חוליות רצח ומעבדות חבלה באזור זה מבין את רצונו של ברק להיפטר מהם.
קשה לדעת האם תוכנית ברק היתה עוברת במשאל עם בגלל הויתורים בירושלים וההסכמה לחלוקת האחריות בהר הבית אבל בכל אופן, למרות הגיונה הפנימי, היא נתקלה בסירוב של הצד השני.
הערבים לא הסכימו להתחלק בריבונות בהר הבית; הערבים לא הסכימו לותר על זכות השיבה; הערבים לא הסכימו לסיפוח אזורים המאוכלסים בערבים אלא דרשו כפיצוי אזורים ריקים מאוכלוסיה או אזורים שהאוכלוסיה היהודית (בתוך הקו הירוק!) תגורש מהם. ומענין שגם הערבים אזרחי ישראל סרבו לכך. הם מעדיפים להקים חוליות רצח ומעבדות חבלה כאזרחים ישראליים.
אזור נוסף הוא בקעת הירדן - זהו אזור התישבות של תנועת העבודה לפני שהפכה לתנועת האבודה. יש בו עשרים וחמישה קיבוצים ומושבים. פרנסתם מבוססת על חקלאות מוטת יצוא ועל תיירות. אלו הם מגשימי חזונם של יגאל אלון וישראל גלילי על השדרה הכפולה. היינו פיזור האוכלוסיה היהודית לאורך הירדן ממטולה עד אילת כמשקל נגד לריכוז האוכלוסיה במישור החוף.
אולם מתברר שהכלי שנבחר לא התאים למטרתו. הקיבוצים והמושבים הללו סובלים קשות מכל הבעיות שמאפיינות את התנועות הללו בכלל, ונוסף לכך הם ספגו מכה כלכלית אנושה בעקבות המלחמה האחרונה. קשה לדעת כמה יהודים גרים שם היום. בתקופת השיא גרו שם כחמישה עשר אלף, ואז הם סרבו להצטרף למועצת יש''ע כדי לא להזדהם בקשר עם המתנחלים שנואי נפשם. המכה הכבדה שהוכו גרמה להם לחפש עזרה אצל שכניהם תושבי ההר, אבל קשה להניח שהיום גרים בבקעה יותר מעשרת אלפים יהודים. מבחינת השטח מדובר על כעשרים אחוז משטח יש''ע. והחשוב ביותר - מה שהביא את יגאל אלון להגות את תוכניתו - כמעט ואין שם ערבים.
שני אזורי התישבות נוספים הם גוש קטיף וגוש עציון.
מדובר באזורי התישבות של הציונות הדתית הקלאסית, הדומה מאוד הן בהרכב האנושי והן בצורת ההתישבות לדרך הפעולה של תנועת העבודה - כלומר קיבוצים ומושבים הבנויים על חקלאות ותיירות.
לשני האזורים סיפור דומה - גוש עציון הוקם סביב חורבות הקיבוץ הדתי כפר עציון שנכבש בידי הצבא הירדני בתש''ח. לאחר השיחרור בתשכ''ז שבו השרידים וחידשו את הישוב. גוש קטיף קם סביב כפר דרום שנכבש בידי הצבא המצרי בתש''ח ולאחר השחרור בתשכ''ז חזרו אליו.
למעשה יגאל אלון התנגד לשני הישובים כיון שהם הוקמו בשטח שבו אוכלוסיה ערבית צפופה. לפי תפיסתו, רק בבקעת הירדן, שם אין ערבים כמעט, היה צריך להתישב. אולם בשני המקרים הוא לא עמד מול לחצם של הרוצים לחזור לביתם ואולי גם לא עמד מול לחצו של יצחק טבנקין, מורו וחברו, ותמך בשיבתם לביתם.
התישבות זו סובלת מכל הפגמים של הקיבוצים והמושבים של תנועת העבודה. אבל לטוב המזל כאן נמצאו מספיק דרכים יצירתיות להמשיך את ההתפתחות בצורה של ישובים קהילתיים ועירוניים.
היום גרים בגוש עציון כעשרים אלף יהודים ובגוש קטיף כחמשת אלפים.
ובכן לאחר שהורדנו מהפרק שלוש מאות שבעים וחמישה אלף יהודים הגרים ביש''ע נשארנו עם הסטריאוטיפ של מתנחל עבור כשבעים וחמישה אלף ופחות.
ובכן מי אלה?
בצפון השומרון מדובר על גוש התישבות חילוני המכיל את שקד (בשקד גרה בתו של עימנואל וליקובסקי, שדנו בדבריו רבות בפורום, שולמית כוגן, שגם הוציאה את המהדורה העברית של ספריו) ריחן ושא-נור.
זה הגוש שבו ביקר עמרם מיצנע, מנהיג מפלגת העבודה, ערב הבחירות האחרונות והציע להם לעזוב. גם הן אינם עונים על שום סטריאוטיפ של מתנחל.
דרומה יותר הגוש שסביב שכם - אלון מורה, איתמר, יצהר, ברכה, תפוח. מדובר באוכלוסיה שכולה דתית.
זו באמת ארץ הגבעות והמאחזים. על כמה אנשים מדובר? כנראה חמשת אלפים נפש ופחות.
דרומה יותר גוש שילה ומאחזיו. גם כאן מדובר על חמשת אלפים נפש לכל היותר. בהבדל מהצב בגוש הצפוני, כאן נעשו מאמצים רבים לאפשר גם לחילוניים להשתלב בצורה שיוויונית - הישוב עלי הוא דוגמא לכך. הוא הוקם על ידי גרעין דתי, אבל היום יש בו רוב חילוני ברור, עם כל המשמעות שנלווית לכך, כמו בריכה מעורבת הפתוחה בשבת.
קצת דרומה יותר בית-אל, שהיא מועצה מקומית בפני עצמה, עפרה, כוכב יעקב ופסגות - כולן בנויות על אוכלוסיה דתית. מדובר בעשרת אלפים נפש בערך.
גבע בנימין, הוא הישוב אדם בפינו, הוא ישוב המשך של פסגת זאב - ישוב של הישראלי הממוצע, ללא שום נוכחות מיוחדת של דתיים, חרדים או כל מגזר אחר הניתן להגדרה.
מכאן נקפוץ דרומה לקרית ארבע. בהיותה עיר פתוחה בת עשרת אלפים נפש יש בה מכל מגזרי האוכלוסיה כולל גויים רוסים, יהודים רוסים, אתיופים, חילוניים ודתיים מכל הסוגים. היא אמנם אינה מקום משכנו של הישראלי הממוצע אבל אינה רחוקה מכך.
דרום הר חברון הוא שוב ארץ הגבעות והמאחזים. כרמל, מעון, יתר, עתניאל - אלה המקומות שבהם נדד דוד בברחו מפני שאול.
גם כאן בכול המרחב יושבים פחות מעשרת אלפים נפש.
כפי שאמרתי - למי שמכיר את השטח ברור שמספר האנשים העונים על הסטריאוטיפ של מתנחל הוא מועט ביותר. הרבה הרבה פחות מחמישים אלף נפש. אולי חמישה עשר אחוז מכלל היהודים הגרים ביש''ע. וגם אלו נחלקים לתת קבוצות שונות.
אז, אם כן, מיהו המתנחל? המתנחל הינו הישראלי הממוצע, לטוב אבל גם לרע. לא יותר לא פחות.
אז מה הם תורמים?
את מה שתורם הישראלי הממוצע. לא יותר לא פחות. זהו המצב ולדעתי טוב שכך.
מה תרמו המתנחלים?
לא ברור אם אתה ממעיט בערכם של המתנחלים
