תן חלק לשבעה וגם לשמונה

(ויקרא ט) א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: ב וַיּאמֶר אֶל-אַהֲרן... ג וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמר...

ביום השמיני, לאיזה מניין? מהיכן קרא משה לאהרון ולבניו? ולשם מה קרא גם לזקני ישראל?

(רש''י): שמיני, למלואים; הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום.

רש''י מתכוון למה שקראנו בסוף פרק ח':

לג וּמִפֶּתַח אהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם:

אז אם כולם נמצאים באהל מועד, למה צריך לקרוא להם? ואם המילואים הם שבעה ימים, מה שייך כאן ''ביום השמיני''? אחרי היום השביעי בא יום ראשון, בדרך כלל, לא?

(כלי יקר): נראה מזה שגם יום זה [השמיני] הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר ''כי שבעת ימים ימלא את ידכם''.

ואולי לפי שרצה לומר כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים, על כן הוצרך ליתן טעם: מה יום מימים? לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת; כי כל מספר שבע – חול, ומספר שמיני – קודש.

על הפסוק ''אז ישיר משה...'' אומר הכלי יקר כי משימתו של משה היא להכפיף את השבע, ז', ל-א'. כי שבע זו המערכת הטבעית בעוד השמיני, האחד שבא לאחר ומעל השבע, הוא על טבעי, קדוש. לכן ניתן להקריב בהמה מן היום השמיני לאחר שנולדה ולא קודם, ולכן ברית מילה נערכת ביום השמיני אף אם זה יוצא בשבת, כי קדושת השמיני אשר מעל לטבע, ברית מילה, דוחה את השבת שקדושתה בתוך מסגרת הטבע.

בתוך המסגרת ומעבר למסגרת

בפרשת ויקרא ראינו כי הקריאה אל משה נועדה להעניק למשה כוחות עליונים שלא היו לו מצד עצמו. כאן משה קורא לאהרון ולזקני ישראל לאותה מטרה בדיוק; הקריאה שלו אליהם מעניקה להם כוחות שמצד עצמם הם חסרים אותם.

האדם מצד עצמו, גם אם הוא גדול כאהרון וכזקני ישראל, יכול להיות מודע לכוחותיו הגלויים, המודעים לו, ואין לו שום מושג אודות כוחותיו הנעלמים. בכל עת שהאדם נדרש לבצע משהו, הוא ישקול זאת מול כוחותיו המודעים ויחליט אם המטלה היא בהתאם לכוחותיו או שמא מעבר ליכולתו; בכך הוא נשאר בתוך המסגרת המודעת לו והסיכוי שלו לפרוץ אל מעבר לה, עלול להתבטל.

לפתע הוא שומע קריאה מן החוץ, מחוצה לו, בעת שהוא נדרש לבצע מטלה אשר לדעתו היא מעבר ליכולתו; קריאה זו כשלעצמה עשויה להעניק לאדם כוחות אשר לא שיער כי הם מצויים בו, שכן עצם הקריאה מלמדת כי מאמינים בו ומצפים ממנו ליותר; בכך הוא עשוי ''לקבל'' כוחות אשר לא שיער כי הם מצויים בו והקריאה אליו היא שחשפה אותם. ככה זה בכל אדם המגיב ונענה לקריאה מן החוץ; נקל לשער כי קריאה של משה רבנו חושפת ומעניקה כוחות באין ערוך יותר מכל מה שאפשר לקבל מקריאה של מישהו אחר.

(כ''ק אדמו''ר הרש''ב, המשך תער''ב): ומה שכתוב ''קרא משה'', ענין הקריאה הוא בחינת המשכת האור; וכמו 'ויקרא אל משה', וכמו 'וקרא זה אל זה' (ישעיהו ו, ג) דת''י ומקבלין דין מן דין [שתרגם (לארמית) יונתן בן עוזיאל ומקבלים זה מזה]; שזהו בחי' קריאה והמשכה כו'; וכמו שכתוב בלקוטי תורה ד''ה [דיבור המתחיל] 'ויקרא'; וכמו''כ ענין הקריאה כאן הוא בחי' המשכת האור.

קריאתו של משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל נועדה להעניק להם יכולות שהיו למשה ולא היו להם, ואכן העניקה; משה הוא ראש בני ישראל והוא המקשר ומחבר בין ה' לבין כל ישראל; ''ויקרא [ה'] אל משה'' ובכך העניק לו כוחות עליונים יותר משהיו לו, ומשה קורא ובכך מעניק כוחות עליונים יותר לאהרון ולבניו ולזקני ישראל.

מעבר למסגרת אבל בתוכה

בפרשת צו ראינו כי האדם נדרש להיות בתנועה מתמדת של התקרבות מודעת לבורא יתברך, ואת זה מבטא קרבן העולה המוקרב בכל יום פעמיים וכולו עולה השמיימה באש המזבח. האם ניתן להסיק מכך כי האדם אמור להקדיש עצמו לשמיים ולהתנתק לחלוטין מחיי העולם הזה? היו מי שאכן חשבו ופעלו כך:

(פרק י): א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אתָם: ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

קטורת [קטר = קשר (בארמית)] יוצרת את ההתקשרות המהירה והעזה ביותר עם הבורא יתברך; בני אהרון, בהתמכרות מוחלטת לחוויית ההתעלות שחוו עם גילוי השכינה במשכן, עושים צעד אחד נוסף של התקרבות לקודש העליון; צעד אחד יותר מדי.

ג וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמר בִּקְרבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדּם אַהֲרן:

עכשיו כולם יידעו כי אין ה' חפץ בהתקרבות אליו תוך הינתקות האדם מן העולם הזה; התכלית היא לעבוד את ה' דווקא בעולם הזה, הגשמי; להוריד את הקדושה העליונה אל העולמות התחתונים ולא לעלות אל הקדושה ולהיפרד מן העולם הזה ביוזמתנו. כלומר, לא לעבור את הגבול; להרחיב את המסגרת ולא להחריב אותה.

אכן, גם מקרבן העולה שהזכרנו, המשמש מודל לתנועה מתמדת בכיוון של התקרבות לה', גם ממנו נשאר משהו שאינו עולה באש המזבח והוא נשאר לכוהנים לשימושם החופשי; הכוונה היא לעור הבהמה המוקרבת.

העור הנו מעטפת חיצונית בלבד לעיקר הבהמה הנמצא בתוכו ומוגן על ידו; ללא עור אין הבהמה יכולה להתקיים. את היחס בין העור של הבהמה לבין גופה, ניתן להקביל ליחס שבין גוף האדם לבין נשמתו; ללא גוף, אין הנשמה יכולה לפעול בעולם הזה. נדב ואביהו נסחפו להרוות את צמאון נשמתם להתחברות אל הקודש העליון וכתוצאה מכך נפרדה נשמתם מגופם. זה לא מה שה' רוצה.

רצפט לשמירה על שלמות המסגרת

מן הנאמר עד כאן, כולל שתי הרשימות הקודמות בסידרה זו, עולה כי עבודתנו בעולם הזה מחייבת דבר והיפוכו: חתירה להתקרבות מתמדת אל הקודש העליון תוך הקפדה שלא להיפרד מן העולם הזה, הגשמי; חתירה להרחיב את המסגרת, והקפדה על שלמותה המלאה תוך כדי הרחבתה.

כיצד ניתן לעשות זאת? כיצד יכול אדם החווה התגלות אלוקית נעלית, שלא להיסחף עד כדי פרידה מן העולם הזה, הפיזי, אל עבר המטאפיזי? הציטוט הבא, מהמשך הפרשה של בני אהרון, נותן את התשובה:

ח וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרן לֵאמר: ט יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבאֲכֶם אֶל-אהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם:

משקה אלכוהולי, ''יין ושכר'', טבעו שהוא מחליש ומרכך את ההגנות הטבעיות הבהמיות שהאדם סיגל לעצמו ובכך נחשפות נטיותיו המסותרות; ''נכנס יין יצא סוד'' כידוע. במצב כזה אדם נוטה להיסחף אחר החוויות תוך הינתקות מן המציאות ומכל מחוייבות לסדר חברתי או אחר.

עבודת ה' במצב של ''שתויי יין'', גם אם לא שתו יין ממש, טומנת בחובה את הסכנה שיקרה מה שקרה לבני אהרון; ועל כן, כלקח ממה שקרה להם, מזהירה התורה מפני מצב כזה ומורה לנו לעבוד את ה' תוך ביקורת מתמדת של התבונה ולא בהיסחפות מוגזמת אחר הרגש. המשך הפרשה מסביר גם איך עושים זאת בפועל:

י וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: יא וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד-משֶׁה:

אדם נדרש לחתור ולהגיע למצב של התעלות רוחנית, רק אסור לו להישאר שם; עליו לשוב אל המציאות היומיומית ולהתעסק בענייני העולם תוך העלאתם לקדושה. אסור שיסתפק בהתעלותו שלו ויזניח את אלה שנשארו מאחור. בחסידות, כפילות זו מכונה ''רצוא ושוב''. צריכים לרוץ כלפי מעלה אבל גם לשוב ולהחדיר את הקדושה למטה; בכך מכשירים את עצמנו ואת העולם כולו להתגלות הקדושה העליונה בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.